Between Lovers

פרק 50

הכל מטושטש. העולם שמולי מסתובב כאילו במערבולת מטורפת שלא מפסיקה וצוחקת עליי, היא מחלחלת בי פחד ואפילו שגעון לא קטן שלא פוסח. צליל חד וחזק נשמע לפחות דקה באוזניי, הוא איום ונורא ואני מתה להנמיך אותו כאילו היה רעש מעצבן מהטלוויזיה. משקל גופי נוחת עליי ברגע ופתאום הכל כואב לי, לוקח לי כמה רגעים להבין שאני נמצאת על הקרקע הקרה ומנסה לאחוז בה. הנשימות שלי כבדות ומהירות ובין טשטוש לטשטוש, הראייה שלי מתחילה להסתדר יחד עם הרעש באוזניי כאילו תיאמו ביניהם את הסדר. גאד, העולם חייב להפסיק להסתובב ככה.
״את בסדר?״ - ״אלוהים שיעזור״ - ״תתקשרו ל911״
קולות של כל מיני נשמעים לצידי ואפילו אני מצליחה להרגיש חום גוף של אחר שנמצא לידי, כשאני מנסה העביר את מבטי אליו אני ישירות מתחרטת. העולם מסתובב סביבי שוב רק שהפעם אני מצליחה להבחין בצבעי כתום מאחוריו. החום הלא מוכר הוא גבר בלונדיני שאולי גם נאה אם הייתי מצליחה לראות בבירור, מאחוריו נוכחים גלים עזים וגדולים של צבעי כתום מהפנטים ולא מהמובן הטוב. עשן רב יוצא המחלונות, הלהבות מתפשטות לכל עבר ואם היית הפינתי בדופלקס הדירות של סופי לא היה פינתי, ככל הנראה שהאש הייתה גוררת אחריה אנשים רבים. ״את יכולה לקום?״ הבלונדי שואל והלוואי ויכולתי לענות לו. במקום זה, הוא מצליח בדרך לא דרך להרים אותי לספסל נידח בקרבת מקום ומושיב אותי כליו, הוא ממלמל משהו על הטלפון שלי ומניח אותו לצידי, המסך מרוסק לגמריי והבלונדי כבר לא איתי. אסיפות גדולות של אנשים נראים ברקע הלהבות המשטוללות, את חלקם אני מזהה מהמכולת השכונתית או מהליכה עם הכלב שלהם בבוקר. מישהו שואל איך עדיין לא הגיעו מכבי האש ואני בדיוק חושבת איך לעזאזל אני עדיין לא מצליחה לשמוע בבירור. כשסירנות הניידות ושל כבאי האש מתקרבות אני רוצה לקרוע את האוזניים שלי ממני, הן כואבות וצפצוף חזק מתמיד אבל לפחות מתחילה לחזור לי התחושה בידיים.
״אני חושבת שהיא בטראומה״ מישהי לוחשת מהצד בעודי מסתכלת על הלהבות השונות שיוצאות מהבית, יכול להיות שהיא צודקת ואם לומר בכנות, אני לא מופתעת. בין שוק להלם אני מנסה לפתוח את הטלפון שלי בשביל להתקשר לסופי אבל זה לשווא, הטלפון הרוס בדיוק כמו הבית.
״למה היא פאקינג לא עונה לטלפון?״

הקול מוכר מתמיד אבל אני פיזית לא מסוגלת להזיז את ראשי או עיניי מהכתום העז, הוא שובה אותי בקסמיו ואני נופלת לבור הזה במהרה גבוהה מידי. ״לעזאזל״ הוא נוהם ופה אני יודעת בוודאות מוחלטת שזה הוא. הקול שלו נשמע חזק יותר הוא מתקרב ואז חלש יותר כשהוא מתרחק ואני מזנה להזיז את עצמי להראות לו שאני חייה. ״מדליין״ אלוהים, תן לי את הכוח להוציא טיפת קול מפי, אני מתחננת. אני מנסה ללחוש כשאני שומעת את קולו שוב קרב ואני אפילו מצליחה להזיז את ראשי אל הכיוון ממנו הקול נשמע, ״אני כאן״ אני מנסה להגיד אבל עדיין ללא הצלחה. ״לעזאזל, מדליין!״
״אני כאן..״ אני צליחה להגיד בלחש, תודה, אלוהים.
״מדליין,״ הוא קורא בשמי שוב, ״בראיין״ הוא מצליח להבין כי כנראה כי כמה רגעים לאחר מכן אני מוצאת את עצמי עומדת ובין זרועותיו של שחור העיניים. גאד, הגוף שלו כל כך חם שאני מתפלאה איך אני לא נמסה עדיין. המגע שלו כל כך רך, עדין ומגונן. אני מצליחה להרגיש את הזיעה החמה שלו, כאילו חיפש אותי שעות ובאיזשהו מקום אני אפילו נאחזת במחשבה הזו בזמן שאני נאחזת בו. אלוהים, הוא הדבר הכי חם ומנחם שאני מכירה והידיים שלי מגוששות מהמותניים הצרים אל הגב המעוצב ונוגעות בכל שריר. הריח החריף שלו מאופף אותי ואני מרגישה כאילו שתיתי כל משקה אלכוהולי שיש לעולם הזה להציע, אני פשוט נמסה בידיים שלו. הדרך שבה השרירים שלו מתחילים לריגע ולקבל מין נחת כזו רק גורמת לליבי להלום חזק עוד יותר משהיה קודם לכן מההלם, היד שלו אוחזת בשיערי ומלטפת באופן הכי מנחם שיש. אני שמלה לב שאני מאגרפת את ידי בתוך חולצתו כי אני לא רוצה שהרגע הזה יגמר, כשאני שבויה בתוך זרועותיו של בראיין בלי אפשרות או רצון לברוח. הבל פיו מנחם את עורי החשוף וחזהו כמו כרית לפניי.,
אני מרגישה פאקינג בבית. אני מרגישה איך הוא מרחיק את פניו משיערי ואני מזיזה את שלי מחזהו הבנוי, ידו המחוספסת עולה לפניי ומסיטה ככל הנראה דמעה מסורגת שאפילו לא שמתי לב שנפלה לעיניי וזה רק גורם לי לרצות להמשיך.
״את תהיי בסדר״ קולו הנמוך עמוק ושקט. אני מצליחה לקרוב את פניי ולקרב את עצמי צמוד אליו בפעם האחרונה לפני שאנחנו עולים על האופנוע שלו, הדרך שבה הוא קושר את הבלייזר של חליפתו על מותניי כשדי שלא יראו חצי דבר לא נכון מהממת בעיניי. ואני רק נמשכת אליו כמו מגנט ארור.