Between Lovers

פרק 42

אני מתעוררת לבוקר עם תחושה אחרת שמלווה אותי ביומים האחרונים, המיטה שונה וכך גם החדר אבל אני מסתפקת בעובדה שיש לי לפחות את זה. כשסופי הציעה שאגור איתה לא סירבתי, תמיד היה לנו חלום שנגור יחד והעובדה שיש לה עוד חדר בבית שמאפשר לי לישון בו מספקת אותי. אני יודעת שעם הזמן אתרגל והבית בהחלט נהדר מעל המצופה אבל החיסרון שלו הורג אותי,
״זה לא פאקינג משנה! אני לא מתכוון לזכור ולא דבר מזויין אחד שקרה בשנתיים האחרונות!.״ המילית האלו תקועות בראשי ונעוצות בליבי המדמם. לא מתכוון לזכור.. תלך תזדיין, בראיין! ויפה שעה אחת קודם! נלחמתי בעצמי שלא להתייחס אבל ברגע שלוקה ואני נכנסנו לרכב לבדנו, נשברתי כמו בובת חרסינה שנפלה על הרצפה. התנפצתי לכל עבר. יכולתי לקבל את ההצעה של לוקה -לעבור לגור איתו בפריז- אבל מילות השלילה יצאו מפי באופן בלתי נשלט.
ואני עדיין לא יודעת למה.
זמזום המלווה צליל הודעה נשמע מטלפוני על משענת המיטה,
סופי: אם את דורכת אפילו ליד חנות היום את מתה.
הודעה הוספת,
סופי: אוהבת אותך 3>
הרצון העז שלה שאשאר בבית מצחיק אותי מאוד וקורע אותי מבפנים כי אני לא מפסיקה לחשוב. סופי תמיד הייתה ״ראש בקיר״, אי אפשר לשכנע אותה אחרת. אם היא קובעת משהו, כך זה. אני מאמינה שהיא מסתדרת בחנות, אני יודעת שכן אבל אם אשאר עוד יום אחד בבית אני אשתגע. התחלתי לקרוא את ״איתנו זה נגמר״ אתמול, אני עדיין בעמוד הראשון של הספר. אני מחליטה לקום מהמיטה כשהחולצה השחורה במידה XXL מונחת על גופי עכו שמלה, אתמול החלטתי ללבוש אותה. בין בגדיי מצאתי את החולצה השחורה שתמיד נהג ללבוש כשהלכנו לישון יחד, הריח שלו דבוק אליו כמו מסטיק לנעל ואני לא יכולתי שלא לקחת אותה אליי. שלשום חיבקתי אותה בלילה והלילה ישנתי כשהיא עליי, התחושה של הבד הנעים מאה אחוז כותנה כמו ענן לגופי. אחרי קפה טוב וסדרה קוריאנית נחמדה שהחליטו לשדר בטלוויזיה השעה רק שתיים בצהרים. השחקן הראשי קשוח, חייל צפון קוריאני קר כקרח בעוד האישה דרום קוריאנית חמימה.

אני בפרק החמישי וכבר הספקתי לאכול את שליש חפיסה של עוגיות אוראו, פרינגלס בטעם ברביקיו -שהוא ההכי טעים מביניהם כן?- ופופ טארט רסברי אחד שהיה נחמד. אבל הנודלס הזה, הנודלס הזה שהם אוכלים כבר שעה מול הפרצוף שלי מגרה אותי כל כך! חריף וטעים. חם ומענג. אני רוצה את זה המהירות בה אני מתלבשת כשאני מגלה אחרי בדיקה מהירה באינטרנט שיש חנות אסייתית במרחק כמה רחובות מפה היא מטורפת, אחרי אולי שבע דקות אני כבר חוץ לבית ומכינה את עצמי לכל הטעימים שהולכים להיכנס לבטני. תמיד היה לי תיאבון בריא ותמיד אהבתי לנשנש, כשהיה לי חוסר תיאבון, סופי הייתה דואגת. אני מתהלכת ברחובות ניו- יורק עם גוגל מפות פתוח כשבאוזניות שלי שיר חדש מיילי סיירוס, גם אני יכולה לקנות לעצמי פרחים! לא שאצטרך כי יש לי חנות מלא בהם אבל בשיר גרם לי לביטחון עמוק. אני נכנסת לחנות האסייתית אחרי הליכה ארוכה ואלוהים, נכנסתי לגן עדן. אני מעמיסה בסלסלת פלסטיק אדומה נודלס ועוגיות אורז חריפות וגאד, אפילו מוצ׳י בטעם תות וקולה הישר מיפן. אני לוקחת את השלל המתוק איתי לבית בתקווה שגם סופי תהנה ממנו כמוני כשאני עוברת ליד המסעדות השנונות שנמצאות בדרך ובתי הקפה, בין כל אותם האנשים אשר עליהם אני מביטה עליהם ונתקלת בפרצוף אחד מיוחד. חיוכו היה רחב ועיניו קרנו מאושר בעודו מדבר אל אותו הבחור אשר היה לצידו. הוא תופס את מבטי בעודי מתקרבת אליו ובשניה אחת פניו חיוורות כמו סיד,
״מדליין, מה?.. מה את.. עושה פה?״ זיעה חובקת את מצחו והרוק שבגרונו תקוע כמו יתד בלב של ערפד צמא דם.
״סתם.. ראיתי אותך מרחוק וחשבתי להגיד שלום, אני מפריעה?״,  ״מפריעה? כמובן שלא!״ קולו עולה ויורד כשראשו זז מפינה לפינה, הוא לחוץ כמו פאקינג טמפון. אני מסתכלת ול הגבר הברונטי שלצידו בעודו מסובב את מבטו אליי ווואו, הוא חתיך. מאוד. ״תכירי זה ניק״ אמר את שמו של הבחור לראשונה.
״נעים מאוד, מדליין״ אני שולחת את ידי אליו בחיוך רחב.
״נעים מאוד״ קולו גברי אבל לא מידי וריח נעים בא ממנו, ידו הייתה חמה וזרועותיו שריריות. עיניו נוצצות כמו זרקורים.
״אני כבר חוזר, בסדר?״ ניק מהנהן לחיוב כשאנטו תופס בידי ומושך אותי אל מחוץ המסעדה לנקודת תצפות מעולה על ניק.
״אנטו, מה קורה? אתה מזיע כמו מטורף״
״זה סתם! סתם. ניק הוא.. הוא..אמ.. ״
״גבר״ אני משלימה את משפטו התקוע, הוא עדיין מוזר.
״למה אתה מתנהג ככה? זה לא שתפסתי אותך באמצע דייט,-״