Between Lovers

פרק 37

״בבקשה״ אני מחייכת אל הגבר שמולי בעודי מגישה לו את זר המנטור שביקש לאישתו, הוא קורא לשלום ביחד עם חיוך וזריקת תודה מהירה כשהוא יוצא לדרכו. יום עבודה שגרתי.
״דיברת עם לוקה?״ סופי שואלת בין לקוח ללקוח.
״כן.. הוא אמר שהיה חייב לחזור לפריז בלילה ובגלל זה לא יצא לנו להיפגש כמו שצריך״ לצערי הרב. ״לפחות בראיין לא ימנע ממכם עוד פגישה בפעם הבאה״ אני מצחקקת איתה, היא צודקת. כשבראיין גילה על היחסיים ביני לבין לוקה לא רק שגבותיו זקרו ולשונו התגלגלה, פניו היפות הפכו לאדומות מכעס וירוקות מקנאה. ניסינו להיפגש כמה פעמים אך בראיין הצליח למנוע על נסיון פגישה לשבת ובאמת לדבר כמו שצריך על העבר ואז אופס, לוקה היה צריך לחזור. אני מניחה שהצד הקנאי של בראיין גורם לי להרגיש מוחמאת אבל הרצון לדעת את מה שקרה הורג אותי, אני רוצה יותר בשביל לדעת על לוקה. על ז'אק. לוקאס שנא עבריינות. הוא שנא את העובדה שהחיים האלו מלאים בכל כך הרבה פשע ואיום על החיים הסובבים אותך וכשגיליתי שהוא ראש המטה של בראיין בפריז, ידעתי שמשהו לא תקין קרה בזמן שנעדרתי.
לוקה: נחתתי הרגע.
הוא שולח הודעה ואני משום מה מרגישה רגועה יותר אך הלב שלי עדיין פועם בכאב, הוא כל כך חסר שראיתי את ניצוץ הכאב של לוקה כשרק סיפר לי על כוסית ג׳ק דניאלס ארוכה. הזכרונות הטובים נשארו בו כמו שנשארו בי אך הכאב מלווה אותו בכל יום, אני מצליחה להזדהות איתו. ״הוא נחת״ אני מודיעה לסופי והראש שלי פולש לזכרונות ישנים. את לוקה הכרתי כשהייתי צעירה יותר, הוא היה הילד היפה של השכנים ואני הייתי הנכדה של מילן גלר שלה הייתה את ריבת התות הטובה ביותר בשכונה. כל שנה בחופשת הקיץ ולפעמים בחופשות החורף הייתי נוסעת לסבתי בפריז, הייתי מתהלכת ברחובות הארוכים מלאי הריחות הנעימים ושירת ילדות בקצה הרחוב. לראשונה פגשתי את לוקה כשהייתי בת שש, זו הייתה חופשת חורף שבה החליטה לכבד את השכנים החדשים ליד ביתה הקרוב למאפיית הקוראסונים הקטנה בשדרה בריבת התותים שאהבתי כל כך, מי שפתח לי את הדלת היה לוקה. תלתלים זהובים וגדולים שזרו את ראשו ולחיו השמנמנות היו מעט אדומות יחד עם קצה אפו, עיניו היו מלאות כנות. ידעתי שהקליק היה מיידי, לוקה היה הילד היפה ביותר שפגשתי!

הייתי מקרקרת לצידו, רציתי להיות איתו לא מפחות משרצה להיות איתי. סבתא שלי סיפרה לי לא פעם ולא פעמיים על שלוקה חיפש אותי למרות החזות הקשוחה של ״לא אכפת לי״ שהייתה לו, המקרון הראשון שטעמתי היה איתו במאפייה הקטנה בשדרה. היה לו טעם של וניל נפלא והריח של הלחם הטרי מילא אותי בחום, ביום שלאחר מכן קנינו בגט חם ואכלנו אותו עם ריבת התותים של סבתי ועם חמאה. אני זוכרת כשהכיר לי את ז׳אק בחופשת הקיץ אחריה, לז׳אק היו את העיניים הכחולות הכי יפות שהכרתי בחיי והלב שלו היה גדול מספיק בשביל להכיל את על אנשי פריז. היינו מתרוצצים בשבילים בדרך למזרקת פונטיין סטרווינסקי ברובע הרביעי עם סבתי בימי קיץ חמים, הם היו החברים הכי טובים שלי ואני אהבתי את שניהם אהבת נפש. טוב.. אולי את לוקה קצת יותר. אחרי שאבי נפטר ורוניקה סירבה שאפגש עם סבתי שוב, רציתי לצור עימם קשר אבל הייתי צעירה מידי אם כי שיננתי את מספר הטלפון של לוקה במשך ימים אך לצערי כשגדלתי והתקשרתי, הקו נותק ללא מענה. גם כשסבתי הייתה על ערש דווי ורוניקה סירבה שאסע אליה, לעולם לא אסלח לורוניקה על כך שליבה היה שחור משחור. ואני לא יכולתי להתכחש ללוקה כשראיתי אותו, לא יכולתי לעצור את החיוך שעלה בשפתיי או את פעימות הלב המהירות שלי. הגעגוע אליו היה חזק והכאב שעיניו עוד יותר. 
ז'אק נרצח. על ידי האמסטיג׳. ורידיו של לוקה פעמו מזעם כשסיפר לי איך זה קרה, איך אחד מאנשיו של הרע מכל ירה בו שלושה כדורים אכזריים רק בגלל שלא רצה לנקות את נעליו. ז'אק היה בן הדוד האהוב ביותר על לוקה. כאב לי לשמוע איך שכשגילה על האיש שרצח את ז'אק הוא כמעט דקר בו בסכין מהמטבח של הוריו וכאב לי עוד יותר כשגיליתי שמי שעצר בו היה ילדון בן עשרים ואחד העונה לשם בראיין. לדבריו של לוקה, בראיין החזיק את הסכין כל כך חזק בידו שהדם נזל ממנו בכמויות והחתך היה עמוק. באותו הרגע לוקה ידע שיהיה עם בראיין עד שראשו של האיבן דה סילבה - הרוצח של ז'אק- ינותק מגופו לאלתר.