Between Lovers

פרק 8

נעצתי בו את עיניי עד שלא יכולתי לשאת בכך, יכולתי לראות בזוג עיניו השחורות את הניצוץ הכי ימתח שגם לגבותיי להתעקל ולשנות את התעוזה שלי למעין פחד, הובסתי. ולבסוף, בהתאמה לדבריו של אדון בראיין המהולל נשארתי בחדר ללא כל מעשה במשך ימים לבדי אף על פי כי לוקאס היה מגיח אלי ומביא עימו ארוחות כדי שלא אגווע ברעב. לא ספרתי את כמות הימים  בהם נשארתי לבדי כיוון שלא היה ברצוני לדעת את כמות הזמן של ההרגשה הנוראית אשר תקפה את גופי, בדידות. לכל מזלי הטוב- אם אפשר לקרוא לו כך- טלפוני חזר אליי וכך יכולתי לתקשר עם סופי שהשאירה לי מעט שפיות, בנוסף, החלון הגודל שהיה בחדרי סיפק לי צפייה כוללת של גברי הבית הולכים ושבים אל הבית כאילו היו התוכנית הטלוויזיה הפרטית שלי. החלון הראה את בחוץ נתן בי מעט חיות בתוך ארבע קירות ולאחר שקראתי מספיק כדי להישאר נורמאלית או ראיתי את הסדרות המדוברות של השנה, יכולתי להרגיש מעט.. בסדר. אני שומעת צליל צעדים מתקרבים אל החדר אך אני כבר לא מנסה לדמיין שמישהו מתקרב אליי, הרגשתי כך בהתחלה כשהייתי סגורה אך כרגע אני יודעת שזה או הגברים שרוצים להגיע אל חדרם או לוקאס שמביא לי ארוחה טובה שתסב לבטני אושר. כשאני שומעת את דפיקות הדלת כשאני מבינה כי הארוחה שיביא עימו תהיה מדהימה כמו שהיה בכל הפעמים האחרות.
״גברת מדליין, הבוס קורא לך לארוחת צהריים״ המילים שלו גרמו לעיני לפעור ולרגליי לזנק לעברו, לצאת מהחדר.. אלוהים, סוף סוף לצאת מהחדר. אני פוסעת את דרכי עימו לעבר שולחן האוכל שעמו הפעם הקודמת, עמוס בגברים וכשהם שמים לב אליי הם בוחנים אותי ורק אז אני מגלה על הפיג׳מה המצויירת שאני לובשת ונתקפת בושה. כעל הנראה שאני נראית ילדותית אך לפחות המכנסיים לא קצרים מידיי, באורך מתחת לברך- האורך המושלם בשביל בית שורץ גברים כשאין ברצוני שיחשבו מחשבות כאלה או אחרות שיגרמו לי להרגיש מוטרדת או מוקפת פחד.

אשקר אם אגיד שלא היה לי מוזר עימם תחילה, היה משהו מאוד מביך בזה שהייתי הבחורה היחידה ולכן הם נזהרו במילים אך  עם הזמן השקט שסרר את השולחן התחלף הצחוק מתגלגל וחסר מנוח אם כי מבטו של בראיין נשאר קשוח וקר כקרח בעוד לשונו מתגלגלת מידי פעם וידיו מאוגרפות יחדיו. ניסיתי להתעלם ממבט פניו ומגבתו אשר זקרה מעלה מידי פעם, חשבתי כי זה יגרום להרגשת נוחות בגופי.. טעיתי.
״את לא נורמאלית!״ גבר שטני עם מבטא איטלקי עדין אמר בעודו מתגלגל מצחוק עם שאר חברנו לשולחן כאשר סיפרתי להם על מקרה שקרה לי בעבודה עם לקוח מציק.
״באמת זרקת עליו מטאטא?״ בחור אשר עיניו היו כחולות כים שאל בעודי מהנהנת לחיוב. שמחתי שהתחלתי לדבר עימם במהלך הארוחה, זה גרם לי להרגיש כאילו הייתי כלואה בתוך מקום חסר אוויר וכרגע אני יכולה לנשום. מרגיש נחמד להיות עימם ואני שמחה לדעת שחזותם המפחידה היא רק הטעיה מצליחה כי הם גרמו לאווירה טובה.
״זה הזמן שלך לחזור לחדר״ קול עמוק נשמע לראשונה מתחילת הארוחה, גורם לשקט לסרור ברחבי הבית.
״אבל אני-״
״שמעת מה אמרתי? עכשיו!״ קולו התחזק והתהדהד באוזני, אכן בראיין היה מאוד מפחיד כאשר צעק בחוזקה בעוד מבטם של הגברים היה מורכן מטעה, אפילו עוצרים את אכילתם באותם רגעים, האם בראיין היה כל כך מפחיד?אשקר אם אגיד שהפחד לא חדר אל גופי במהירות אם כי עיניו הכעוסות פוגשות את עיניי וגורמות לא להסיר את מבטי ממנו, עיניו סיקרנו אותי וגרמו לי לחשוב כי אוכל להסתכל עליהן לנצח. אני מרגישה את ידו של לוקאס אוחזת בי בפתאומיות ומרימה אותי ממקומי בעודי משותקת מעיניו השחורות. כשאנחנו מתקרבים למדרגות אני מחליטה לא היות ארנבת פחדנית ונעצרת במקומי, אחר כך אני מסתובבת כולי ומתחילה לצעוד בצעדים מהירים וכבדים אל האריה הכועס בראש השולחן כשגופי מפוצץ באדרנלין.