Between Lovers

פרק 18

כמה ימים לאחר תקרית הבריכה לא יצאתי מהחדר, לא יכולתי פיזית להזיז את עצמי מהמיטה כשרגלי סירבו להזיז את עצמן וכשבטני נקשרה בכאב על דבריו של בראיין שאמר ביום ההוא, עיניי לא רצו לראות אף אחד וגופי לא רצה להרגיש חום ולו הקטן ביותר. התאבון הגדול שלי נעלם כלא היה ומידי פעם עיניי התחברו לראשי כאילו היו החברים הכי טובים כאשר ראשי נזכר במעשיו ובדבריו שפגעו בי קשות עד שעיניי הפכו לאדומות כזוג חמוציות והזילו את הנוזל המלוח השנוא ביותר העונה לשם- בכי. בלב שלם ידעתי כי מעשיי עם בראיין היו נוראיים והם הסיבה שהשטן החליט לשחק בחיי על אצבעתו הקטנה וגרם לליבי להלום מכאב ובחשיקה טהורה בו, גופי נכנס לפחד כבד וכמעט היה מבועת כשחשבתי לעצמי שאראה את זוג עיניו האטומות מסתכלות בי בשנית.
״את לא מתכוונת לאכול?״ האדישות בקולו העמוק נשמעה בפתאומיות בחדרי בעודי שכובה עם הגב לדלת החדר, מבינה כי מרוב מחשבותיי עליו לא שמתי לב שנכנס לחדרי כרוח פרצים,  מתיישבת על המיטה הרכה כשמבט פניי מועבר אליו בלית ברירה ובחוסר רצון שבתוכי ידעתי כי הם מזוייפים.
״למה? אתה תכריח אותי לעשות גם את זה?״ החזרתי לו תשובה באותו הטון בו דיבר אליי, חוקרת את פניו שלא יצא לי לראות כמה ימים האחרונים ומקללת את מוחי עשרות אלפיי פעמים על כך שאני חושבת שהוא נראה מהפנט כרגע מרוב שהיה יפייפה בחליפה השחורה היוקרתית אשר לבש.
״אני לא מבין אותך. כל מה שרצית אפשרתי. אז מה הקטע שלך?״ פניו התקמטו בעצבים ומבלי יכולת הבנה על מעשיי כאילו אני זו שהייתה לא בסדר, אף על פי שזה היה נכון. להתעסק עם גבר שיש לו אישה זה דבר נורא. רגליי אשר היו להן חיים משלהן התרוממו עם גופי מהמיטה, מסתכלת עליו בחוסר רצון אך עם רצון כל כך עז אליו, פוסעת את דרכי אט אט ופוגשת את ריחו החזק שנטף ממנו באפי.

״מה הקטע שלי? הבחורה שלך מעיפה סטירות, מאחלת לי למות ואתה שואל מה הקטע שלי? בוא נחשוב באמת מה הקטע שלי בראיין, אולי נצליח להבין ביחד״ קולי היה זועם בדיוק כמו הדם שרתח בעוקריי וורידיי, מצית את גופי בשניות כאילו היה חיבור של בנזין ואש.
״את תוקפת אותה חזרה-״
״ברור שאני אתקוף אותה חזרה! מה ציפית שאעשה? שאני אתן לה להתעלל בי ואני אשב בשקט?״ ׳תסתכל עלי, תביט בי כמו פעם עם העיניים הטובות שלך׳ מוחי פעם בחוזקה על המחשבה הזו בעוד עיניו מסתכלות בי כאילו הייתה חיה מצורעת שאסור לו בתכלית האיסור להתקרב אליה, מרגישה את ליבי נשרף עד אפר עם מבט פניו עליי ואת הדמעות מאיימות לצאת מעיניי בשנית כאילו לא שפכו את נשמתי ללא הפסקה בימים בהם לא ראיתי את פניו הנאות.
״זה אפילו לא על הקטע של להישאר פה, זה על הקטע שאני לא מוכנה לקבל התנהגות כזאת ממנה בטענה שאני מנסה לגנוב אותך. אני אפילו לא רציתי להיות פה! הסיבה שאני כאן זה כי רציתי להציל לאדם את החיים, זה לא היה מרצון של להיות איתך!״ זעקתי את רגשותיי הסותרים החוצה בעוד פניו עטו מבט ומשנהיה עד כה, פניו כבר לא היו זועפות ועיניו השחורות היו מעט פעורות לעומת גדול העין שלו, בוודאות אינו היה עצבני או זועם אבל... לא הצלחתי לפענח את המבט שלו, הוא היה חסר כל הבנה ממני.
״כשתרצי לאכול, תרדי.״ זרק בחדות וטרק את דלת החדר לאחר שיצא במהירות כאילו החדר היה נטול חמצן בשבילו, מרגישה את כל גופי מתהפך מכאב לעצבים יוצאי דופן.
למה אתה חייב להיות כזה בראיין? למה אתה לא יכול להבין אותי? איך כל מה שהיה בנינו נעלם בך בשבריר שניה? למה אתה מרוחק ממני? חשבתי שהיה שם משהו. נכון, יש גם את מלני אבל הייתי בטוחה שהיה שם משהו קבור למטה.