Between Lovers

פרק 51

התחושה כל כך שונה כשאני מתעוררת הבוקר, הסדינים המצריים מלטפים את עורי בנעימים. הריח מהמצעים מאופף אותי ובין משיכת שמיכה להזזת כרית אני מוצאת ריח סבון נעים אחר, הוא כאילו מחזיר אותי אחורה לרגעים שחוויתי עם אדם ספציפי שאני לא יודעת למה דווקא הריח שלו נכנס לאפי. אולי בגלל שאני חזרתי לבית שלו, או בגלל שאני לובשת את הבגדים שלו ומרגישה כאילו הוא זה שעוטף אותי כרגע. אלוהים, אני עדיין יכולה להרגיש את התחושה שלו עליי. את תחושת הביטחון והחום שכל כך השרה בי.
כשאני מתקדמת לחדר הרחצה, אני מבחינה בעוד כמה עציצים חיים שמעטרים את הדלתות הצרפתיות של המרפסת בחדרי. גם החדר השינה נמצאים כמה ירוקים וזה מקסים איך החדר השחור פתאום כל כך חיי ונושם. שרידי איפור ושאריות ספרי לשיער עדיין נדבקים בי ואני מחליטה להתקלח, כשאני יוצאת אני נשארת עם אותם הבגדים שהלכתי לישון עימם בתוספת מכנסיים קטנים שנשארו לצד דלת החדר שלי. אני יורדת במורד המדרגות כשהגרביים הגדולות חובטות ברצפה הקרה עם רגליי, החולצה גדולה עליי בכמה מידות וכל גם המכנסיים אבל אני אוהבת איך שהם נראים. אני רואה מרחוק כמות נכבדת של גברים ישובים סביב לשולחן הגדול, על השולחן מונחים טוסטים, גבינות וערימה יפה של פנקייקים שגורמת לבטן שלי להתכווץ מרעב. אלכס, אוליבר וג׳וש ישובים בצד השני של השולחן, מנהלים שיח כזה או אחר. צמד האחים מצחקקים על ניקי בזמן שמיגל פורע את שיערו, חורחה בולס עוד טוסט. דרק ובריק לוגמים כוס קפה חם בעוד שניקר לראות שלא ישנו טוב הלילה, אנטוני שקוע בתוך הטלפון שלו. לצידו סופי ולוקאס כאילו במקרה מתחכחים בכתפיים אחד של השניה, היטל לא יורד מפניה של סופי כשהיא אוכלת את הפנקייק של אריקה. הוא בראש השולחן. החולצה המכופתרת פתוחה מעט בחזה ונמתחת עליו כל כך שאני חושבת שהכתפור לא יעמוד בזה יותר ויפרם, מסתכל ישר ותוהה עם עצמו על הא ודה כשהוא מעביר במבט בחבר הכי טוב שלו שישוב לצידו. אני יכולה לראות דרך העיניים שלו כמה שהוא שמח בשביל לוקאס. טוב,לוקאס תמיד היה אח שלו לכל דבר ועניין אפילו שזה לא קשר דם.
״פרינססה״ קולות עידוד נשמעים כשאני מתקרבת והמחזה שנמצא מולי כאילו מחזיר אותי אחורה בזמן לתקופה שבה באמת הייתי איתם. לתקופה שאני כל כך מתגעגעת.

״מה את לעזאזל עושה פה?״ קול צווחני נשמע בקרבת מקום. שמלת הלילה הקצרה שלה בקושי מכזה את החזה הגדול ונחלוק לא ממש מתאמץ להסתיר, היא ללא איפור בכלל ועדיין הכתום הבוהק משיערה כל כך יפה שזה ואם לי לרצות להתקפל פנימה. יש משהו כל כך יפה בה שגורם לי לחוסר ביטחון עמוק, אולי בגלל העבודה שהיא שוכבת עם הגבר שאני אוהבת. אולי בגלל היופי המרהיב שלה. או הציצים.
״היא נמצאת פה״ קול עמוק ושקט נשמע בבירור. שקט בשולחן. ״מה זה אומר שהיא נמצאת פה? מה זה פאקינג אמור להביע?״ היא מתלהמת ומתרוממת ממקומה לצידו. המקום שלי. או זה שלפחות היה.
״מלני-״ , ״אל תגיד לי מלני, בראיין. אני לא רוצה אותה כאן.״ כאילו שהייתי רוצה לראות את הפרצוף שלה לעוד רגע.
״אני לא שואל אותך מה את רוצה ומה את לא״ קולו קר כמו מעלות מתחת לאפס, כמו גבישי קרח קטלניים שיכולים להקפיא את נשמתך ולתת אותה לשטן בכבודו ובעצמו
״מאיפה הבגדים האלה, כלבה? מאיפה השגת את זה?״ היא מתחילה להתקדם אליי, ידו של בראיין עוצרת אותה מלזוז.
״היא תהיה פה בהמשך ואת תצטרכי לקבל את זה״ ניצוץ. ניצוץ הזעם החייי של בראיין נדלק בעיניו כמו מנורה מזורגגת. אני מצליחה לראות ורידים עדינים בצווארו.
היא משתחררת מידיו ומתקדמת אליי במהירות כאילו רכבה על טיל סילון כדי להגיעה אליי, ידיה מושכות בחולצתו.
״תורידי את זה, חתיכת פרוצה! את לא אמורה ללבוש את הבגדים האלו-״ היא מנסה בכוחה להוריד ממני את החולצה ומצליחה לחשוף כתף וחלק מה חזיה שחורה שלבשתי אמש, במהירות אני מעקמת את ידה וגורמת לה לצווח.
״שלא תעזי להרים עלי ידיים שוב״ כמו שלימד אותי בעבר, אני מסובבת אותה וגורמת לידה להתעקם מאחורי גבה, עניין של שניות ומשיכה חזקה יותר ואני יכולה להוציא לה את היד מהמקום או לשבור אותה. אני עדיין לא בקיעה בנושא.
אני משחררת והיא נופלת על רגליה לצידי, ״באמת תתן לה להישאר אחרי שהתנהגו אלי ככה?״ היא שואלת את בראיין. הוא מסתכל עליה מספר רגעים ולאחר מכן לוקח את עצמו והולך לכיוון המשרד שלו, היא רודפת אחריו לשם.