Between Lovers

פרק 27

״לא.״ הוא מגיב באדישות מוחלטת כשהוא עדיין ממשיך להיות במחשבו ואפילו לא מעז להסתכל עליי כאילו הייתי כמו מדוזה מהמיטולוגיה היוונית, שמי שהסתכל בה הפך לאבן.
״למה לא? אני גם ככה לא נמצאת פה רוב היום״ אני מרימה את קולי כי הוא מעצבן אותי, העובדה שהוא אדיש כמו פאקינג נעל לא חדשה לי אבל זה שאינו מסתכל עליי כאילו אני לא ראויה למבט שלו, זה מרתיח אותי. שונאת אדישות.
״אני לא אחזור על זה פעם נוספת, מדליין״ מרים את קולו.
״אני אמרתי לא אז זה לא! ותתחילי להיזהר כי את הולכת על חבל דק מאוד״ דבר אחד טוב יצא הכעס שלו, שהוא לפחות מסתכל עליי אם כי עיניו עדיין אטומות אך זה לא מעניין אותי. המינימום של כבוד לאדם הוא להסתכל עליו כשאתה מדבר איתו ואם לא הסתכל זה אומר שאין בו כבוד.
״אבל מה זה משנה אם אני-״
״היי, זאת הפעם החמישית בשלושת הימים האחרונים שאתם רבים, על מה הפעם?״ לוקאס הגיח אל הסלון יחד עם ניקי ואנטוני, קוטע את רצף דבריי אל שחור העיניים הזועף בעוד שהוא מושך אותי מהאש הרותחת מלאת העצבים של בראיין.
״זה לא עניינכם! ואין כאן ויכוח, מדליין. זה שאחותי הציעה את זה לא אומר שאני צריך להסכים ואני לא אסכים.״ אני רואה את הוריד בוהק בצווארו ואת לסתו ננעלת לאחר דבריו, אלוהים, הוא פאקינג כועס. לא, הוא זועם כמו שור שחור אבל אני עדיין אנפנך בדגל האדם ולא אשתחרר מדעתי בכזו קלות.
״אני רוצה לעבור לגור עם לילה״ אני אומרת אחרי שניקי לוחש לעברי מהי ההצעה שנתתי לבראיין. אחרי מה שקרה עם דניאל וקספר כמובן שבראיין הלך ישירות למלני כמו בדרך כלל אבל אני לא יכולתי לסבול זאת יותר, הוא לא יכול לנשק אותי בצורה כזו ואז לרוץ למלני למיטה ולגרום לה לצרוח את השם שלו. זה פייר מצידי, כאילו, מה אני לעזעאל בשבילך? ואם אין בנינו דבר אז למה אתה מגיח אלי מתחלתחילה? אם אתה כל כך חושק בה אז אל תנגב את דמעותיי ותנשק אותי בתירוץ ״לנקות את קספר ממני״ אני לא רוצה שתנקה, אני רוצה שפאקינג תחתים אותך בי. ואני לא מוכנה שישחק בי יותר, זה לא מגיע לי. לא מספיק שחייב אותי לבוא עימו לפגושם וגרם לי לחוות את מגעו של קספר עליי הוא גם דבוק למלני, הוא גורם לי להרגיש מוקטנת ואני לא רוצה להרגיש כך! אני רוצה להרגיש שטוב לו להיות איתי ואם הוא לא רוצה בכך, אז שישכח מזה!

ואתמול כשלילה הגיעה לחנות הפרחים היא אמרה שאולי לא כדאי לנו להיות יחדיו יותר כי הוא פוגע בי גם אם אינו שם לב לכך כי חושב על צרכיו האישיים בלבד ולכן אולי אעבור לגור עימה ואז יהיה לי יותר קל נפשית והיא צודקת, אולי הגורל שלנו הוא לא להיות יחדיו אז לפחות שיתן לנפש שלי להירגע מעט ולא לקבל מטרים של עצבים בכל פעם שהיא דוחפת את הלשון המגעילה לה לגרון שלו כשאני מביטה בו.
-״לא!״
-״אין מצב״
-״No fucking way" כל אחד אומר אחר השני כתגובה לאמירה שלי ואני רק מקבלת יותר עצבים מקודם לכן.
״למה אתם מגיבים ככה?״ אני שואלת כשגבותיי כווצות, אני רוצה שיהיו בצד שלי ויגידו לו להעיף איתי מכאן. אני רוצה שיגידו לו שלא כדאי לו להשאיר אותי ואז אשכח ממנו.
״כי אנחנו לא רוצים שתלכי, מן הסתם״ אנטוני עונה אבל אני רק מתעצבנת יותר, אני רוצה ללכת. זאת אומרת, אני לא רוצה אבל לא רוצה להרגיש כמו בובה של משהו, מגיע לי להיות נאהבת ואם זה לא עם בראיין אז שישחרר איתי מהכלא הזה כי השלשלאות מכאיבות לי. הכל מכאיב לי למרות שיש בי מעין שמחה על שהם רוצים שאשאר, זה אומר שאכפת להם ממני ואם אלך וזה מרגיע את נשמתי, באופן חלקי.
״אז אני אברח. אברח הכי רחוק שרק אפשר כדי שלא אהיה פה, אם זה לא מתאפשר לי״ אני אומרת בייאוש, רק רוצה שמישהו יבין את הרגשות שלי ויפסיק את הסבל הנפשי שאני עוברת כאן כי אני כבר לא יכולה עם זה עוד.
״אם תברחי, אני אישית אגרור אותך משיערות ראשך עד לפתח החדר שלך את כל הדרך ואם אהיה מספיק נחמד אולי לא אכה בך למוות כמו שעשיתי לשאר״ בראיין מזהיר בקול הרסני וצרוד שגורם לגופי לקבלת צמרמורת אם כי איני יודעת אם היא בגלל הקול הצרוד והפאקינג סקסי שלו או בגלל הפחד שבאמת יעשה לי דבר שכזה. אני מסתובבת אליו ואני רואה איך הצל מאחוריו נראה כמו חייה בעלת קרניים גדולות כאילו היה בדמוי שטן, העיניים שלו חודרות את הנשמה שלי כמו מטר של חניטות משופדות ברעל ואני מרגישה איך אני מתה רוצה לברוח. מדהים אותי איך לפני כמה ימים הוא היה הגיבור שלי, שהציל אותי ונשק לשפתיי כדי להשכיח את כל מה שקספר אולי התכוון לעשות ועכשיו הוא מפלצת גדולה יותר ממנו.