Between Lovers

פרק 61

אני מסתכלת על סופי ולוקאס באמצע ריקוד הסלואו שלהם ואני נשבעת שזאת הפעם הרביעית שאני שומעת היום, איך לעזעאל אפשר לבכות כל כך הרבה בחתונה כשהכלה בעצמה בקושי דומעת? לחשוב שעד לפני שנה ומשהו הם לא היו בכלל והיום הם נחשבים כאחד, בעל ואישה. אני אוהבת את הדרך שסופי קוראת להורים של שניהם וכל זוג עם זוגתו רוקדים לצידם באושר, מראה הזוגות שרוקדים בסלואו יחד כל כך מקסים ומרגש ואני תופסת בידה של לילה ולא משחררת. אני רואה עד כמה כואב לה בסיטואציה שכזו אם כי, אני נמצאת איתה באותו המצב. הרגש השמח שלי בהחלט בולט ויוצא והחוצה לכל העולם אבל הרגש הכואב לי תופס מקום לא קטן בכל זה. כמו לילה, גם אני הייתי מאורסת וכמו לילה, גם אצלי זה לא קרה. זה לא שהיא מחפשת מישהו אחר ואם לומר בכנות גם אני לא אבל במקרה שלי, הארוס שלי נגרר על ידי אישה אדמונית וצווחנית שמכריחה אותו להיות לצידה כל הערב -למעט החופה, שסופי התנגדה שלא תיצמד לו לצורה גם שם-.
״מאדי,״ לילה אומרת בשקט מבין שפתיה, יופיה המהפנט אפילו עם הדמעות הגדולות עדיין עוצר לכת וידה מחזיקה בי חזק.
״אם יקרה משהו, והמצב יתהפך.. תני לו עם צ׳אנס״ מבטי עובר אליה כשהיא מסתכלת ישירות אל אחיה הקטן והנבלה.
״לא יהיה עוד צ׳אנס, לילה, הוא סיים את זה כבר מזמן״ אני נשמעת חזקה כל כך למרות שהמילים שלי חותכות אותי כמו סכין מושחזת, ברור שהייתי רוצה עוד סיכוי, איך אפשר שלא? כל הלב שלי מלא בו. אבל יש קושי אחר שצריך להתגבר עליו, והוא העניין של בראיין לא אכפת ממני כמו שהיה פעם. אולי הוא מוצא בזה משחק קטן וכיפי, סטוץ, מעשה בלילה אחד אבל אני רואה בזה חזרה לחיים שלי וכניסה ללב שלי בדרך ישרה וחסרת מעצורים. אני לא יכולה להכריח אותו להיות שלי, אף פעם לא רציתי בכך אבל ככל שהזמן עובר, כך הכאב גדול יותר והראש עדיין לא מצליח לשכוח. תמיד תהיה לו פינה בלב שלי, תמיד המוח שלי יזכיר לי שהוא אוהב את הסטייק הזה ואת השוקולד הזה. אבל לאחר הפעם האחרונה שלנו יחד, אני מגלה עד כמה היקום צורח לי ״תעיפי אותו מהפאקינג חיים שלך״
״זה בגללה? אני אהרוג את הכלבה הזו אם צריך״ היא תופסת בידו בחוזקה ואני יודעת שזו גם הדרך שלה לתפוס את הלב שלי, מי כמוה יודעת משני הצדדים עד כמה האהבה שלו הייתה גדולה וחזקה לא פחות מפלדת אל חלד. אבל, בראיין לא שלי יותר.
״זה בגללו״ כשראשה מסתובב אליי אני רואה עד כמה המילים שלי פוגעות בה, עד כמה היא קיוותה שאגיד לה משהו אחר אבל המציאות שונה לחלוטין ממה שעובר לשתינו בראש ובראיין מוציא את עצמו מהמערכת שלי אפילו שלא רציתי בכך.

״אני יכול להזמין אותך לרקוד?״ גבר חם, אוהב, שמח וחתיך הורס עומד מולי. אני מחייכת אליו בחום ומהנהנת עם ראשי לחיוב לא לפני שאני נותנת ללילה עוד מבט אחרון, מבט שלה מוכיח לי כל פעם מחד שעם כמה שבראיין והיא אחים, אני אחותה לא פחות ממני. ״שרק תהיי מאושרת״ היא מסמנת מבין שפתיה כשאני עומדת מולו וגבו של לוקה מולה. הוא מוביל אותי לריקוד אותי לריקוד עדין ויפיפה שלא יצא לי לחוות תקופה ארוכה והחום שגופו פולט נעים לי, אני מרגישה את הכוחות שלי הולכים וגדלים כאלו היה המטען שהייתי צריכה לחבר כדי להיטען מחדש וזו תחושה אחרת ומספקת שעושה לי טוב. בראיין לא רוקד איתה, ברור שלא. מלני אף פעם לא הייתה לרמה שלו ואלוהים יודע מה שהסיבה שהיא כל הזמן מקרקרת סביבו ובמיוחד בחודש האחרון. אני צריכה להפסיק, זה כבר לא ענייני והוא רק מתרחק כשאני מתקרבת למשהו בטוח יותר ובטוח זה טוב. הכי טוב! אני משכנעת את עצמי בכך שוב ושוב עד שאני אדע שזה פשוט נכון, עד שארגיש שזה נכון.
״אני יכול לקחת לך אותה?״ הוא עומד לצידנו עם הריח הגברי המסוקס החדש הזה שלו וכל כך מה שאני בונה נסדק אט אט.
״רק אם אתה חייב״ לוקה עונה, הדרך שהוא מביט בו לא מבשרת טובות אבל מנגד, יש ביניהם מטען לא מעט זמן ולזה אני לא נכנסת. הדרך בה כף היד שלו נוגעת בשלי ומתחברת עימה מחדש מעלה צמרמורת במורד עמוד השדרה שלי, המקועקעת שלו מוצאת את המקום הנכון עבורה -החלק הצר שבמותניי- ונוגעת שם ברוך. חום הגוף שלו מורגש אליי כמו גלים גדולים של עונג אבל אלוהים, אני מרגישה שאני חייבת ללכת ממנו אחרת אשתגע
״אני לא חייב אבל אני רוצה״ הוא אומר בשקט. סדק נוסף. אני בכוונה לא מדברת, שמא אולי אפלוט משהו שלא אמור להיאמר ואז כל החומות שלי יפלו חדש אחרי שעמלתי עליהם במשך יותר מחודש. גופו החם צמוד אל גופי בעדינות מייסרת, ידו המחוספסת אוחזת בידי בחום וכמו שומר עליה שלא תזוז מתוך פחד שתברח. ראשי בכוונה נוטה הצידה, אני מסתכלת על כל דבר אחר רק לא אל תוך עיניו מתוך פחד ליפול לתהום השחור שלו שוב.
״אם לא תסתכלי אליי בזמן הריקוד שלנו,אגרום לך להסתכל״
״תכריח אותי?״ אני עדיין לא מביטה.
״אני יכול למצוא דרכים משלי״ המקועקעת מצמידה אותי יותר אליו ועיניי בוגדות בי ומסתכלות על פניו, יופיו מדהים בצורה עוצרת נשימה והנשימה שלי כבדה מבדרך ככל. אלה אותה צעדים, אותו מגע אבל תחושה שונה לגמרי. אני רוצה להגיב, כל כך פאקינג רוצה אבל עוצרת את עצמי כדי להגיע למקום בטוח איתי.  גלים שלי ביטחון וחוסר תמיד היו לי עימו, אני לא מצליחה לספור את כמות הפעמים שהחזקתי את עצמי ואז נפלתי שוב לרגליו כמו נערה מטומטמת שהולכת אחרי הבאד בוי של השכבה. אין לי כוונה להמשיך בדרך הזאת וליפול.