Between Lovers

פרק 63

אני מצחקקת מלשמוע את אנדי מדבר על הבחורה ההיא מאותו היום עם עיניים גדולות ומבט מאוהב, הילד שלנו הפך להיות גבר גברי ביותר לא פחות משאר אנשי ניו יורק בעוד שאני מקבלת הודעה נוספת מסופי שמספרת לי שלוקאס והיא עברו כבר לאי הרביעי שלהם מתוך השבעה. בעודו מטאטא ריצפה נקייה להפליא עד לכדי ניצנוץ, אנדי עדיין שקוע במחשבות על לורן -הבחורה מאותו היום- ולא מפסיק להזכיר עד כמה וואו היא.
אני מסתכלת בפעם המי יודע כמה ואיכשהו עדיין מצליחה להבחין את בראיין כמו חולף על פניי בחנות אם כי אני יודעת שזה רק בראש שלי, אין לי את האפשרות להחזיר את הגלגל לאחור. אני לא יכולה לתאר את כמויות הדמעות שירדו מעיניי במשך שלושה ימים אחרי השיחה שלנו, סופי חיזקה אותי מרחוק ולילה מקרוב. כאב לי העובדה שלילה בוכה איתי ובידיעה שזו לא רק בגלל הסיבה שבחרתי בהחלטה הקשה ביותר שיכולתי לקבל למרות שפרס את זרועותיו מולי וחיכה שארוץ אליו לחיבוק עמוק. ״יהיה בסדר״ היא לא הפסיקה לומר אבל אני לא מרגישה פאקינג בסדר. יש לי תהום בלב וכמו חור שחור הוא בולע כל רגש חיובי שיכול להתקיים בתוכי עד לכדי כאב פיזי בבית החזה, המחשבה שהשמחה שלי היא דבר רגעי וחולף לעומת העצב שמסתער עליי וחונק אותי. לוקה חזר העירה לעוד אחד מערבי העסקים של בראיין שיתחולל גם הערב הזה, הקירבה שלו אליי מנחמת עד מאוד אך חותכת ופוצעת את ליבי עד זוב דם לכל מחשבה אפסית או דמיון חולף כשאני מקיימת את בראיין לצידי שלא במודע. מחבק, מלטף ואוהב. נותן לי אוויר כדי שאוכל לנשום שוב בלי מחנק תמידי בגרון, עוטף ומסדר כל שבר בי עד שהחתיכות הקטנות יתאחו ויחזירו את הלב שלי לשלמותו.
״מאדי,״ אנדי מעיר אותי מלשקוע עוד יותר במחשבותיי.
״סליחה, מה אמרת ?״ אני מנסה בכל כוחי שלא לגמגם.
״שאלתי אם דברת עם טיילור לגבי הורטנזיה שמר אריק ביקש״ הוא שואל ואני עונה לו שטיילור יגיע עם פתיחת החנות מחר בתשע בבוקר, אני מתנחמת את העובדה שאחרי ערבי העבודה של בראיין אני יכולה לישון לפחות עוד שעה. אני מוצאת את עצמי מבקשת מנהג מונית להוריד אותי בכניסה לרחוב במקום ללכת למון -לייט עם כולם, אחרי יום ארוך על נעליים קצת קטנות, אני מעדיפה לחזור הביתה. הכאב ברגליים לא חולף ואני אפילו מרגישה את העור שלי נקרע ומדמם כנגד הנעל החדשה, התחושה הצורבת אבל ידעתי מראש זאת כשנעלתי אותם הבוקר. כשאני פוסעת את דרכי לסלון אני לא מחכה וישר מתיישבת, השקט בשילוב עם החושך בבית כל כך גדול הוא חסר מנוח ומחשיד אך באותה הנשימה גם מקל ומרגיע. בשקט אני מתקרבת לחדרה של אריקה וצופה באמא של הבית ישנה ברוגע, נשימותיה עדינות ושקטות ומחדירות בי נוחות לא מוסברת.

רעש הרוח הנושבת שמתנגשת בין העצים חזקה יותר מתמיד, זה אפילו מתחיל להישמע כמו צליל נעליים כבדות מוטחות על דרך האספלט בצעדים זהירים. אני מרימה את גופי מהספה בסלון כי לא לכדי עמידה, מנסה להבין מבין החלונות הגבוהים או דרך חלום המרפסת הרחב ומנסה בכל כוחי למצוא פיסת מידע שתרגיע את הצמרמורת בעורף. אני מנסה להישאר רגוע אבל הלב שלי פשוט לא שקט אז אני מחליטה לחלוץ את הנעליים המכאיבות ולקרות מה מסתתר בחוץ. בצעדים קטנים ומאוד זהירים אני פוסעת את דרכי לכיוון המרפסת כשמזווית עיניי דמות כהה עוברת, ״זה שטויות״ אני פולטת בשקט, מנסה להרגיע את עצמי שזה שום דבר וזה רק בראש שלי. ככל שאני מתקרבת כך הלחץ שלי גובר, צמרמורת העקשנית מטפסת במעלה גבי ובאזור החזה מתחיל כאב לא ברור. צלצול הודעה נשמע ברחבי הבית, הטלפון נשאר על הספה ואני לא מצליחה להתאפק ומתחילה להתקרב עוד יותר, שיעול חלש נשמע באופק וליבי חושך לפעום.
כשאני פותחת את חלון המרפסת בשקט בשקט, אני שומעת קול.
״הייל? חתיכת סמרטוט מזדיין! אני אזיין לו את הצורה כשאני אפגוש אותו״ בקול מוכר מידי ותוקף את גופי ברגשות שלא הרגשתי זמן רב בעודי מתקרבת ורגליי פוגשות מבעד לגרביים את הדשא הירוק והרך. את זיו פניו לא ראיתי הרבה זמן, זיפים כהים מעטרים את הלסת המשופצת ושיערו ארך עד למאוד. חליפה יוקרתית עוטפת את הגופו שהתרחב עם הזמן ועל פני ומבט שחצני מובהק שקשה מאוד להסתיר. ״אדם?״ אני שואלת בקול חלש ונדהמת לגלות עד כמה הוא שונה בעוד שעצם זר מכה בחוזקה את ראשי וגורם לי לצנוח על האדמה . אני שומעת שלל גסויות וקללות עוברות מעל ראשי וכמו רוקדות הורה לצד כוכבים בהירים, העולם מסתובב יחד איתי ואני מרגישה את מיצי הקיבה עולים להם על קצה שפתיי ומנסים בכוח להישאר בפנים ולא לפנות החוצה הראייה מטושטשת והכאב עמוק כאילו מישהו לקח מסור וחדר אל מוחי וגם לכוחי לעזוב את גופי .
״בייב. את בסדר?״ הוא תופס בפניי עם זוג ידיו בעוד שצליל שבירת זוגיות נשמע לאחר הורדת האצבע על ההדק וכדור נפלט מתוכו. ריח שלו עושה לי בחילה וזוג הגברים שהיו איתו מרגישים ככל הנראה אלים כשבקאיין לא בסביבה.
״מה אתה עושה כאן?״ אני שואלת בעודי משחררת את אחיזתו.