חמניות

פרק 34

''היא באה!'' קראה אמה. כולם התחבאו וכיבו את האור. בלייר ואריאל נכנסו לבית ובלייר לא הבינה מה פשר האור הסגור. מה גם שאריאל התנהגה מוזר במשך כל הנסיעה.

''הפתעה!!!!'' צעקו כולם וזרקו על בלייר בלונים. בלייר פערה את פיה בתדהמה. היומולדת שלה הוא רק עוד שבועיים, לכן היא לא ציפתה לזה בכלל. מה גם שהיא לא מעריצה של ימי הולדת. היא הייתה בשוק.

''זה למה התנהגת מוזר,'' הבינה בלייר ואריאל חייכה וחיבקה אותה.

''יומולדת שמח, מותק,'' היא אמרה לה. בלייר חיבקה אותה בחזרה. כל האנשים שהיו חשובים לה היו שם; ג'ונתן, אמה, ואף סברינה ואביה ואליוט, ואפילו סאמר ואיידן עשו שיחת וידאו ממקסיקו. אך מישהו היה חסר.

''איפה... איפה קמרון?'' שאלה בלייר.

''הוא כבר אמור להגיע. הוא בטח יגיע עוד מעט, בל,'' אמרה אריאל.

''אה. אוקיי.'' היא השיבה. ''רגע, וממש הבאתם לי מתנות כאילו?''

''אה... לא, עשינו רק את המסיבה,'' אמרה סברינה. בלייר גירדה בעורפה במבוכה. כולם ידעו כמה שהיא אהבה מתנות. 

''כן, ברור. זה בסדר, אני לא רציתי מתנות בכל מקרה.''

''אז חבל מאוד, אני עדיין יכול להחזיר את המתנה שלי,'' ענה אביה בגיחוך ובלייר מחאה כפיים בהתרגשות.

''כבר חשבתי שאתם לא מכירים אותי בכלל.''

''מתנות אחר כך, גברת. קודם כל, כל אחד מברך אותך בתורו.'' קבעה אמה. ''קדימה, כולם לשבת במעגל.'' כולם התיישבו כמו חיילים ואביה התחיל בסיבוב הברכות.

''אז לבלייר, הבת שלי וההשראה התמידית שלי. אין לי שמץ של מושג מאיפה להתחיל ואפילו איך לבטא במילים כמה אני מעריך אותך וכמה את כל כך חשובה לי. אני חושב שהמילים לכמה אני אוהב אותך עוד לא הומצאו. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך, ואיך הבית היה נראה אם לא היית כאן. קרוב לוודאי שלא היו נשארות שיערות אדומות במקלחת,'' אמר אביה וכולם צחקו. ''אבל הבית היה שקט ומשונה בלעדייך. לא משנה לאן יזרקו אותך ולאן החיים יביאו אותך, את תדעי להסתדר. את מביאה אור לכל מקום שאת הולכת. ובזה, כמו בהרבה דברים, את מזכירה לי את אמא שלך. החיוך של שתיכן גרם לכל האנשים בחדר לחייך. אז בת שלי, תמשיכי להיות כזאת השראה לא רק לי אלא לכולם, ושלא תעזי לחשוב אפילו על להשתנות בגלל מישהו אחר. אני מאחל לשנינו שיהיו לנו עוד הרבה רגעים ביחד והרבה חגיגות יומולדת.'' בלייר חיבקה את אביה בשנייה שהוא סיים את הברכה, בעודה בוכה.

''אל תבכי, מותק,'' אמר אביה וליטף את גבה.

''זה לא דמעות של עצב. זה דמעות של אושר. תודה לך,'' הודתה לו בלייר. ''תודה לך על הכל. אני מתכוונת לזה.''

''יש לי.... יש לי משהו לספר לך,'' אמר. בלייר הנהנה. 

''אני ונינה מאורסים. הצעתי לה נישואין, ו... אנחנו מאורסים. מאתמול.'' אמר אביה. בלייר התאפקה לא לצרוח. היא לא ידעה בוודאות מה היא מרגישה לגבי זה, אבל היא ידעה מהעיניים של אבא שלה שהוא מאושר. וזה מה שהספיק לה בשביל להיות מאושרת גם בשבילם.