ג'ונתן
"פקקים מחורבנים, כבר יכולתי ללכת ברגל ולהגיע מהר יותר." אמרתי בזעם. ואז, אלוהים כאילו שמע אותי והניע את הפקק. כעבור שניות ספורות הגענו לפארק.
"אני אצא קודם. תישארו פה בינתיים," הוריתי ולפני שמישהו מהם הספיק למחות יצאתי מהרכב ונכנסתי לפארק.
במובנים מסויימים אני לפעמים מקווה שלא היינו מגיעים לפארק הזה אף פעם. כי מאז החיים של כולנו רק הידרדרו.
ראיתי אותו שם. אני לא חושב שאפשר לתאר במילים מה הרגשתי באותה השנייה הזאת. רצתי אליו במהירות וראיתי אותו נושם בכבדות ומחזיק את חזהו המדמם. הוא ניסה לדבר.
"ששש, אליוט, הכל בסדר. הכל בסדר. אמבולנס יגיע והכל יהיה בסדר." אמרתי ברעד. הוצאתי את הפלאפון מהכיס והתחלתי לחייג אבל הוא הושיט את ידו אל ידי במאמץ רב והניח את הטלפון על הדשא. לא הספקתי למחות והוא התחיל לדבר.
''זה כנראה... מגיע לי,'' הוא אמר וחייך חיוך קטן. "אני.. א.. מצט..מצטער. סליחה. על... ה...כ..הכל. כל מ..ה שעשיתי לך לכ..ולם.." הוא אמר. עיניו היו אדומות. "תגיד לבלייר.. תגיד..לה.. ש..אני אוה..ב אות...ה. בבקשה."
"אליוט, תישאר איתי, בבקשה, אני מתחנן. תישאר איתי ותגיד לה את הדברים האלה בעצמך. אני מתחנן," אמרתי בבכי. הוא עצם את עיניו ודמעה זלגה לו על הלחי.
לחצתי את ידיי על חזהו וניסיתי לבצע לו החייאה אבל זה לא עזר. ואליוט צדק; גם אם הייתי מתקשר לאמבולנס הם לא היו מגיעים לפה בזמן, וגם הייתי מאבד את הרגעים האחרונים שלי איתו.
כעבור כמה שניות ראיתי את בלייר מרחוק, בזמן שהיא עוד לא הבחינה בנו. בו.
לא ידעתי מאיפה בכלל להתחיל.
בלייר
ראיתי את ג'ונתן במעומעם יושב על הדשא ורצתי לכיוונו. לא הבנתי למה הוא ישב במקום לחפש את אליוט. הרי זה עניין של חיים ומוות עכשיו.
כמה שניות לאחר מכן התברר לי שזה באמת היה עניין של חיים ומוות.
"לא," כרעתי על ברכיי בבכי. "לא, לא, לא. בבקשה. בבקשה לא, אליוט." ג'ונתן תפס אותי וחיבק אותי חיבוק חזק בעודו בוכה בעצמו. הבטתי באליוט ובדם שהיה סביבו.
התחלתי לרעוד ולא הצלחתי לנשום.
ג'ונתן הסתכל עלי והבין שאני בעיצומו של התקף חרדה. הראשון שהיה לי בחיי. מאז היו עוד הרבה כאלה.
"תנשמי, בלייר. אני פה איתך. אני פה איתך. תנשמי."
"לא..לא הגיע לו," קראתי בזמן שאני מנסה להסדיר את נשימתי. שאפתי ונשפתי עד שנשימתי הייתה סדירה שוב.
"לא הגיע לו למות ככה. זה לא פייר. אני כל כך מצטערת, אליוט, אני מצטערת," דיברתי אליו. קיוויתי שהוא שומע איכשהו.
"הוא רצה להגיד לך.. הוא רצה להגיד לך שהוא אוהב אותך." אמר ג'ונתן וחיבק אותי שוב בחוזקה. חיבקתי אותו בחזרה. היינו ככה בערך עשר דקות ברצף. בכינו אחד על השנייה. עד שאריאל ואבא שלי הגיעו אף הם, ואז כולנו פרצנו בבכי.
ואז אמה ואדם וסברינה. ואיידן וסאמר.
ואז הגיעה הלוויה. והעייפות. והלילות ללא שינה. לא יכולתי לישון בידיעה שאליוט נרקב באדמה. הייתי צריכה עוד חיבוק אחד שלו. רק עוד אחד. הייתי צריכה שהוא יחזור. שיהיה לידי. וזה היה יותר מדי לבקש.
***
YOU ARE READING
חמניות
Storie d'amore***הסיפור גמור*** ''וזה בסדר שאתה איבדת את עצמך. רק תישאר קרוב, גם דברים שהולכים לאיבוד נמצאים בסוף. אולי איבדת את עצמך, אבל אתה בוודאות לא רוצה לאבד אותי גם. רק תישאר קרוב. אנחנו כבר נמצא אותך ביחד." 22.11.2009. יכול להיות שהיום הזה היה היום הכי טו...
