חמניות

פרק 37

בלייר

אני חושבת שהשיחה הזו לנצח תהיה חרוטה בזיכרון שלי. 

''למה עשית את זה, קמרון? למה, לעזאזל? אמרת שתהיה איתי לנצח, ושאתה אוהב אותי.'' 

''אם הייתי אוהב אותך מספיק לא הייתי בוגד בך.'' אמר קמרון ללא היסוס, והרגשתי צביטה בליבי. ישבנו בספסל בחצר ליד בית הספר שלו. כמה תלמידים שככל הנראה חברים של קמרון צפו בנו בגיחוך. אף אחד מהם לא הראה חמלה או רחמים. לא שהייתי צריכה כאלה, אבל לראות אותם צוחקים עליי ומחזיקים מקמרון מלך גדול ממש לא שיפר את הסיטואציה.  הרגשתי חנק בגרוני, ואת הדמעות שמאיימות לצאת ולפלס את דרכן.  

''אני בקטע עם מישהי אחת, אחרת. לא קארין. מצטער.'' 

''טוב. בהצלחה שיהיה לך. מה אתה רוצה שאגיב לך על זה?''

''בהצלחה עם אליוט האפס.'' בלעתי את רוקי בעצבנות. זה היה הרגע שבו הסעיף התחיל לעלות לי. וכשהסעיף שלי עולה, כל מי שלידי בסכנת חיים.  

''זה שאתה משחק אותה גבר ליד החברים המפגרים שלך שצוחקים מהצד ומתחבאים מאחורי איזה עץ כמו פחדנים, לא קשור לאליוט. אל תערב אותו, ואל תדבר עליו כאילו הוא אחד מהחברים המטומטמים שלך. אתה האפס היחיד פה, ולנצח תהיה.'' אמרתי והלכתי משם. רק כשכבר לא ראיתי את בית הספר היוקרתי בשדה הראייה שלי הרשיתי לעצמי לפרוץ בבכי. אני באמת חשבתי שקמרון הוא מישהו אחר. שהוא כל כך מושלם ואכפתי ומקסים. בחיים לא חשבתי שזה יגיע לזה, שהוא ידבר אליי בחוסר כבוד כזה. יותר מזה, חשבתי שהוא לפחות יתנצל על מה שעשה. שיתנצל על זה שבגד בי בפאקינג יום ההולדת שלי, שיתנצל על כל השקרים שהוא סיבן אותי בהם. שיגיד שהוא מתחרט על איך שהוא דיבר אלי ואיך שהוא התנהג אלי. חשבתי שנסיים את זה בדרך יפה, וזה עצוב לי שזה לא יצא ככה. 
אני שנאתי את עצמי על כך שלא הבנתי את זה קודם. על כך שחשבתי שקמרון הוא באמת בנאדם טוב, ובאמת אכפת לו. אני לא חושבת שאני יכולה לתאר כמה מטומטמת ונאיבית הרגשתי. זה הרג אותי. זה לא שאני לא רציתי להיפרד מקמרון. רציתי, אפילו עוד לפני שהגעתי למסקנה שיש לי רגשות לאליוט. כבר לא הרגשתי בנוח בזוגיות איתו. לא בכיתי בגלל שזה נגמר, בכיתי מעצבים. זה פאק שלי. אני חושבת שלא כעסתי עליו כמו שכעסתי על עצמי שלא הבחנתי איזה חרא של בנאדם הוא קודם. מהרגע שהוא נכנס בדלת עם הפיצה המחורבנת שלו . 

 ניגבתי דמעה מלחיי ופתחה את הטלפון שלי, שם גיליתי הודעה מאריאל ו15 שיחות שלא נענו ממנה. 

אריאל קמפבל, 15:46: את באה היום? 

הו, שיט. שכחתי מזה. אני ואריאל היינו אמורות ללכת לגינה, שם היינו אמורות לפגוש את כל החבורה, מאחר שאיידן וסאמר חוזרים עוד שבועיים ורוצים לארגן להם איזושהי מסיבה או משהו, ואליוט וג'ונתן רוצים שגם אריאל ואני נהיה שם.