חמניות

פרק 41

סאמר 

''את צוחקת עליי,'' אמרתי לסברינה כשסיפרה לי בטלפון על מה שקרה עם אליוט. אני לא מאמינה שאליוט גילה את זה. אני נעלמת לחודש-חודשיים וכבר העולם מתהפך?

''נשבעת לך.'' 

''רגע, אז איך טכנית אבא של בלייר הוא האפוטרופוס שלו אם הוא לא נולד מתרומת זרע? למה במשרד הרווחה או משהו לא בדקו מי זה אבא שלו ואז היו שמים אותו שם, במקום אצל הסנדק שלו,'' לא הבנתי. 

''אני יודעת שאני נשמעת כלבה, אבל אולי הוא שמע שאליוט חי, ובחר לא לגדל עכשיו ילד בן שמונה עשרה.''

''כן, זה באמת נשמע קצת רע,'' הודיתי. 

''מתי אתם בסוף חוזרים? עוד שבוע?'' שאלה סברינה. אנחנו אמורים לחזור עוד שבוע. 

''לא, היו עיכובים בטיסה או משהו כזה, לא בדיוק הצלחתי להבין, אז הטיסה נדחית לעוד כמה ימים אחרי.'' לא היו שום עיכובים, פשוט אני ואיידן החלטנו.. להישאר. בינתיים. לא לתמיד.  יותר נכון שהאלצתי אותו להישאר. לא סיפרתי לו על הסיבה שאני בינתיים רוצה להישאר. על שני הפסים האדומים הארורים שבישרו לי בשורות שלא תכננתי לקבל. אני לא בטוחה שאני אספר לו. זה גדול עליו. על שנינו. למה שהוא ירצה שאני אביא את התינוק הזה? אנחנו שני ילדים בעצמנו, איך אנחנו נגדל אחד? יש לנו את כל החיים לפנינו. ההורים שלי יהרגו אותי אם הם ידעו. אני לא חושבת שהם בכלל יודעים שאני כבר מזמן לא אותה המלאכית הטהורה שהם חושבים שאני, ושעברו הרבה מים בנהר מאז שהייתי מלאכית. אני לא יודעת מה לעשות, ואני לא יודעת איך אני גם אמורה לספר לו את זה. 'היי, איידן, רוצה לשמוע משהו ממש מצחיק? אני בהיריון! בוא נאכל מלפפון חמוץ.' 

מאז הבדיקה התאמצתי מאוד להסתיר את העובדה שאני נושאת עובר ברחם שלי. לכן אני לא יודעת איך אחותו של איידן הבחינה. 

''הוא יודע?'' היא שאלה אותי בזמן שצפיתי בו נרדם מול הטלוויזיה. הצטמררתי. 

''יודע מה?''

''שאת בהיריון.'' כמעט נחנקתי מהרוק של עצמי. 

''אני ל...''

''את צריכה לספר לו, סאמר,'' היא אמרה. נאנחתי והנהנתי. 

''אני יודעת. אבל איך ידעת?'' 

''רואים את זה עלייך. את כל שנייה מסתכלת על הבטן שלך בזמן האחרון, וכשמחבקים אותך את.. נראית זהירה יותר. ''

''אל תגידי כלום לאף אחד, אוקיי?'' אמרתי. היא הנהנה. 

זה תפס אותי מתי שהכי לא הייתי מוכנה. גם שמרנו על זה, שמרנו על הכל. מסתבר ש97% הגנה לא מספיקים. קונדומים מחורבנים. אני לא יודעת אם אני רוצה לדעת איך איידן יגיב. אני לא בטוחה שהוא ירצה לדעת. 

אליוט

''אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?'' שאלה לוסי, אימה של אריאל. ספר המחזור מהתיכון שבה אימי והיא ומסתבר שגם אבא שלי, ניצב בפנינו. היינו רק אני, היא וג'ונתן. אריאל לא הייתה. גם לא בלייר. היא כועסת עליי, בעקבות מה שעשיתי לקמרון שנכנס לבית החולים כי נשבר לו האף. ידעתי שהיא תכעס, זה היה ברור. גם עכשיו כשאני יודע בוודאות שהיא תכעס עליי אני עדיין הייתי עושה את זה עוד פעם כי אני לא אחד כזה שמתחרט על דברים שהוא עשה. ובלייר יודעת את זה. עם ההתנהגות שהוא התנהג לבלייר, עם הזלזול שהוא הפגין בה, הגסות והבגידה שלו- אני ממש לא מרגיש חרטה על מה שעשיתי. הייתי עושה את זה גם עוד מאתיים פעם מצדי, עד שהוא היה לומד לקח. אני נזכר בבהלה שבלייר חשה ובדאגה לו. אני פשוט יודע שאם זה היה ההפך הוא לא היה עושה את אותו הדבר. הוא לא היה דואג לה.