She is...

פּוּרוֹ💎

״מה אתה עושה כאן?״ אני שואלת אותו באיטלקית. אחרי שנתיים שהיה לי שקט ממנו הוא מצא אותי. הוא מרים את אקדחו לכיווני ולכיוון חברותיי, מחייך בחולניות ואומר ברוגע מלחיץ ״זה לא ברור? באתי להחזיר אותך הביתה.״

-שנתיים קודם לכן-
אני מסתכלת מאחוריי על הבית ששימש לי כמקלט ומקום בטוח ברגעים הקשים שלי, לוקחת נשימה עמוקה ועוזבת.
השארתי לו פתק. כתוב שם שאני צריכה להמשיך הלאה בחיים שלי, שאני אוהבת אותו בכל ליבי אבל אני עוזבת כי אני צריכה זמן לחשוב.

-שנתיים לאחר מכן-
״אחרי הכל אני חושב שהיה לך מספיק זמן לחשוב, אהובה.״ אני קמה מהשולחן של הבית ספר שישבתי עליו ומתקדמת לכיוונו. ״תוריד את האקדח אני אבוא איתך.״ מאי מתקדמת לכיווני ומושכת את ידי לכיוונה ״את לא יכולה ללכת איתו. מה אם יקרה לך משהו?״ אני מחייכת אליה ומחבקת אותה חזק. אני יודעת שכנראה לא נתראה שוב. ״אני אוהבת אותך.״ אני לוחשת לה באוזן. מפנה את ראשי לכיוון רוז שצופה בהלם במתרחש. מתקדמת לכיוונה ומושכת אותה לחיבוק זהה בחוזקו לשל מאי. ״אני אוהבת אותך.״ אני פונה לכיוון היציאה, היכן שהוא מחכה לי. שנחזור ביחד, לבית שלנו. ממש כמו לפני שנתיים, אני מסתובבת ומסתכלת על כיתתי, לוקחת נשימה עמוקה ועוזבת איתו.

אני נכנסת לרכב שלו וממתינה שהוא יגיד משהו. הוא לוקח נשימה עמוקה, מתבונן בי ולבסוף אומר ״את לא מבינה כמה התגעגעתי אלייך.״ מתחילות להיווצר בעיניי דמעות אבל אני ממצמצת כמה פעמים ומעלימה אותן מעיניי. אני מחזירה לו מבט ועיניו החומות הזכירו לי כמה היינו מאושרים לפני כמה שנים בודדות, אך עם האושר בא גם המחיר שלו. ״גם אני התגעגעתי אליך מתיאו.״ הוא מחייך ומתקרב לכיוון פניי ומנשק את שפתיי בתשוקה, באהבה... בגעגוע.

הוא התחיל בנהיגה לשדה התעופה והתחלנו לדבר על מה שהיה בשנתיים האחרונות. בנסיעה אני מבינה כמה באמת התגעגעתי אליו. הוא מחייך את החיוך האמיתי שלו לא החולני והמפחיד. ״היית צריך לבוא עם אקדח שלוף לכיתה שלי ולחברות שלי? עכשיו הן יתחילו לדאוג.״
״את לא היית באה איתי אם לא הייתי מאיים על חברותייך.״ מבטו מרוכז בכביש והחיוך שלו נמחק מפניו כלא היה. ״אני אוהבת אותך מתיאו, אבל אני אצטרך להגיד להן איכשהו שאני בסדר..״ הוא שומע את התחינה בקולי ומחזיר את מבטו אליי. ״בסדר.. אני מניח שאני אוכל לתת לך לדבר איתן פעם בחודש.״
״בחודש?! לא... אני רוצה פעם בשבוע, בבקשה מתיאו זה חשוב לי.״ הוא נאנח ביאוש ומחזיר את מבטו לכביש ומחכה שהרמזור יהפוך לירוק ונמשיך לכיוון השדה. ״בבקשה מתיאו.״ אני מתחננת בפניו. ״אני אחשוב על זה.״ אני משפילה את עיניי באכזבה, הוא כנראה לא יסכים לי. הוא ישמור עליי עכשיו 24/7 אחרי שעזבתי אותו לשנתיים שלמות.

אחרי השיחה הזאת נשארנו בדממה עד השדה. כשנכנסנו הוא לקח אותי הצידה לאיזשהי דלת. נכנסנו והלכנו קצת במסדרון שהיה שם. עצרתי כדי לשאול אותו לאן אנחנו הולכים, אבל כשנעצרתי הוא הסתובב והסתכל לי בעיניים במבט רצחני. החום הרך בעיניו הפך לשחור כפחם. הסתכלתי בעיניו בפחד, מה קרה לו? פעם הוא לא היה כזה. ״ל-לאן הולכים?״ שאלתי אותו בפחד. הוא מצמץ כמה פעמים כאילו התעורר מחלום, הסתכל עליי והסתלק לאחור כאילו קיבל כוויה מכך שהחזיק את זרועי. ״אני מצטער, לא התכוונתי להפחיד אותך מיה בלה.״ הוא קרא לי בכינוי שהמציא לי כשהייתי יותר צעירה. ״את בסדר?״ הוא התקרב אליי בכדי לבדוק לשלום הזרוע שלי שתפס חזק מאוד. הוא הרים את השרוול הארוך והדק שלי, אבל אני מיד הזזתי את ידי ממנו כדי שלא יראה מה יש מתחת לחולצה. אבל משכתי אותה מאוחר מדי. עיניו נפערו באימה ובצבצו דמעות בקצה עיניו. ״מה זה? מה עשית?״ הוא שאל בחשש ודאגה. הוא לקח את ידי בכוח והעלה את השרוול עד לכתף. ״מתיאו בבקשה אל תעשה מזה עניין, זה בסדר עכשיו. אני בסדר.״ עורי היה אדום ומלא בשפשופים מהספוג שאני מתקלחת איתו. הוא מניד בראשו בהכחשה. ״לא, לא לא לא לא. זה לא קורה. זה לא יכול להיות.״ הוא מעביר את ידיו בשיערו בחוזקה ומותח את הקרקפת שלו בכוח. ״זה לא קורה, לא לך. לא לך. גם לאחותי וגם לך... פאקקקקק!!! הוא צורח ומכה את הקיר בחוזקה. אני פשוט בכיתי בשקט, אני לא יכולה לדבר על זה. הוא הסתובב והתבונן בדמעותיי שזלגו על לחיי ולא הפסיקו לרגע. הוא מיהר אליי תפס את פניי בידיו הגדולות והמחוספסות ומחה את הנוזל המלוח שיורד מעיניי. ״תפסיקי לבכות.. בבקשה תפסיקי לבכות. אני אוהב אותך הכי בעולם. אני אעזור לך להתגבר על זה. ואנחנו נעבור את זה ביחד. אני מבטיח לך.״
״בוא פשוט נלך הביתה.״ ועם המשפט הזה הוא לקח את ידי הקטנה בידו הגדולה ומשך אותי עד ליציאה מהמסדרון שבו שהינו ברבע שעה האחרונה.

כשיצאנו ראיתי מטוס ממש קטן ביחס למטוס רגיל. הלכנו מסביב והיו חמש מדרגות קטנות אבל גבוהות יחסית עם מעקה לבן ודק בצד ימין שלהן. במעלה המדרגות חיכה לנו הטייס? אני חושבת. ״אדון ונטורה.״ הוא אמר ביראת כבוד. מתיאו הניד בראשו לאות שלום ונכנס כשידו עדיין אוחזת בידי.

24/7/2022