She is...

פּוּרוֹ💎

מתיאו הגיע הביתה והתיישב לידי בשולחן האוכל. הוא נשק לצד ראשי וקירב את כיסאו לשולחן. הוא העמיס לעצמו אוכל בצלחת והתחיל לאכול. ״הבאת את אחותך איתך?״ מאסימו שואל את מתיאו והוא מהנהן. ״איפה היא?״ אנג׳ליקה שואלת, ״באוטו.״ ומתיאו עונה. מאסימו קם מהשולחן ויוצא החוצה, כנראה להביא אותה. אני שומעת צעדים קטנים מאחוריי ומסתובבת לראות מי זה. אורורה. אני מחייכת אליה חיוך קטן ומזמין, היא מחזירה לי חיוך ומתקדמת לשבת ליד אנג׳ליקה. כשהיא מתיישבת אנג׳ליקה מיד שואלת מה היא רוצה לאכול, ״אני לא רעבה, תודה.״ פניה של אנג׳ליקה הופכות לדואגות, ואני מבינה אותה. גם אני הייתי דואגת אם הייתי בנעליה של אנג׳ליקה. ״אולי בכל זאת יקירה? את רוצה שאחתוך לך ירקות?״ אנג׳ליקה לוחצת עליה ואורורה מעונה לה בהינד ראש קטן. מתיאו בוחן את הסיטואציה, ״למה את לא אוכלת?״ הוא שואל בקול תקיף את אורורה, אני שמה את ידי על ידו ואומרת לו בלי קול, ״תפסיק את זה.״ הוא מבין אך בכל זאת מחזיר את מבטו לאורורה בציפייה שתענה לשאלתו. קמילה ומאסימו נכנסים בדלת ומתיישבים. קמילה נראית חיוורת והיא רזתה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. היא מביטה על כל מי שיושב מסביב לשולחן ועיניה עוצרות על אורורה. ״אורורה נכון?״ היא שואלת לשמה, ואורורה מהנהנת. ״כן..״ קמילה מחייכת לעברה, ״אני קמילה, אם את זוכרת אותי.״ אורורה מהנהנת, ״אני זוכרת.״ מתיאו לא מפסיק לבחון את המקרה עם עיניו. אני נותנת לו מכה עם המרפק בעדינות והוא מעביר את מבטו אליי. ״מספיק מתיאו.״ אני שוב אומרת בלי קול. הוא עוד פעם מחזיר את מבטו לאורורה ובעצם אני צופה באורורה משפילה את ראשה ולא מחזירה למתיאו מבט. ״אורורה.״ היא עדיין משפילה את ראשה. ״תרימי את ראשך.״ מתיאו פוקד עליה ומרוויח מבט אזהרה ממאסימו ואנג׳ליקה. אני נושמת עמוק, זו הולכת להיות ארוחה ארוכה. היא לא ממלאה את פקודתו ומתיאו מתעצבן. הוא דופק על השולחן עם ידו ואני נבהלת. מאסימו קם מהכיסא ומקים את אורורה ביחד איתו. כשהיא קמה אני מצליחה לראות שבילי דמעות על לחייה. ״אורורה..״ אני קוראת לה והיא נעצרת במקומה. ״אני מצטערת על מה שקרה לך.״ היא נדרכת לרגע וממשיכה ללכת עם מאסימו לכיוון היציאה מהבית. מתיאו מתרווח בחזרה בכיסא. אני קמה מהשולחן ועולה לחדר, מתעלמת מקריאותיו של מתיאו. אני הולכת לשירותים שמחוברים לחדרנו, סוגרת אחריי את הדלת ונועלת.
אני שומעת דפיקות חזקות על דלת השירותים. ״בלה מיה.. תפתחי.״ הוא פוקד עליי לאחר שהוא מפסיק לדפוק. אני מורידה את בגדיי ונכנסת למקלחת. ״פּוּרוֹ! תפתחי!״ מתיאו צועק עליי מבעד לדלת, אבל לא אכפת לי. אני מתחילה לסבן את עצמי בעזרת הספוג. ועוד פעם אני חוזרת לאותו הערב הזה. אני מתחילה לשפשפף כל כך חזק את עורי עד שאני מרגישה גל קור. אני מרימה את מבטי ומפסיקה להתרכז בשפשוף עורי. אני רואה את מתיאו עם עיניים פעורות, מפשיט אותי במבטו. אני מסתכלת למטה ורואה שדם נשטף ממני. הגזמתי.. עוד פעם. אני עוזבת את הספוג והוא נופל על הרצפה. אני יוצאת מהמקלחת, לוקחת את המגבת מהמתלה ועוטפת את עצמי במהירות. אני יוצאת מהמקלחת לחדר והולכת לחדר הארונות. אני סוגרת ונועלת אחריי את הדלת. אבל אני צריכה לעצור את הדימום. אני לוקחת את המגבת ומצמידה אותה על השפשופים שמעטרים את גופי. לאחר כמה שניות אני מסירה את המגבת ממני ולובשת פיג׳מה. כשאני יוצאת מחדר הארונות אני רואה את מתיאו יושב על המיטה, מרפקיו שעונים על ירכיו וידיו מכסות את ראשו. ״אנחנו צריכים לדבר.״ הוא אומר בקול צרוד, ״דבר.״ אני פוקדת. הוא קם מהמיטה באיטיות ומתקדם אליי. ״מה זה היה? במקלחת.. הגעת עם השפשופים שלך עד זוב דם. פּוּרוֹ-״ אני קוטעת אותו בהרמת ידי, ״אני לא רוצה לדבר על זה מתיאו.״ אני מתקדמת לכיוון המיטה ואז מתיאו תופס את ידי ברכושניות, ״פּוּרוֹ, תפתחי בפניי. אני אוכל לעזור לך..״ מתיאו מנסה להוציא ממני מידע לשווא. ״לא איעזר בך. זו הטראומה שלי ולכן אני צריכה להתמודד איתה לבד.״ הוא מניד בראשו בחוסר אמון, ״באמת? לבד? את צריכה להתמודד עם זה לבד? אז בואי אני אסביר לך משהו.. אין לך יותר לבד, ולא יהיה לך אף פעם יותר לבד! אני תמיד הייתי ותמיד אהיה, פה. איתך. ביחד.״ אני צוחקת ומנגבת את דמעותיי שיצרו שבילים על לחיי בלי ששמתי לב. אני משחררת את זרועי מהאחיזה שלו וממשיכה בדרכי למיטה. אני נשכבת ומתכסה, נחושה לסיים כבר את היום הזה. אני עוצמת עיניים ומנסה להירדם. אני מרגישה את משקלו של מתיאו שנכנס עכשיו למיטה. הוא דוחף את ידו מתחת לגופי ומושך אותי קרוב אליו. הוא מרים את ראשי בעדינות ובזהירות ומניח אותו על חזהו הקשה. וככה אני נרדמת.

כשאני פוקחת את עיניי מאור השמש שעלתה כבר, אני מסתכלת מסביב, מתיאו לא היה במיטה אך הוא השאיר לי פתק על השידה.
׳ירדתי לאכול ארוחת בוקר, תצטרפי אליי כשתתעוררי.׳
אני קמה מהמיטה וצועדת בעיניים עצומות לכיוון חדר הארונות. אני בוחרת לעצמי מכנסי ג׳ינס קצרים וחולצת טי שמשורטטים עליה כל מיני ציורים. אני יורדת למטה ומבחינה במתיאו מדבר עם אנג׳ליקה, בזמן שהוא שותה כוס קפה. אני מתקדמת לעברם ואנג׳ליקה מברכת אותי בבוקר טוב, מתיאו לא אומר כלום. אני שותה קפה בנוסף לפרוסת לחם עם גבינה וירקות. כשאני מסיימת אני עולה בחזרה לחדר ויוצאת למרפסת. אני פורסת את ידיי ומתענגת על הרוח הסתווית שעוברת. אני מרגישה זוג ידיים נכרך מסביבי בעדינות, וגם על התחושה הזאת אני מתענגת וצמאה לעוד.

19/8/2022