She is...

פּוּרוֹ💎

כשאני פותחת שוב את עיניי, כל החדר בבלאגן. האור כבר לא מסנוור אותי, יש חושך בחדר. אני קמה לישיבה ומסתכלת שוב על החדר המבולגן. שתי השידות הפוכות על הריצפה ואחת מהמגירות שלהן בחוץ ממוקמת על צידה, ולידה כל החפצים והפריטים שנשפכו ממנה. המראה שתלויה על הקיר שבורה עם דם עליה. אלוהים אדירים, מה קרה פה?  ״מתיאו?״ אני קוראת לו אבל הוא לא עונה. הסיטואציה מלחיצה אותי, אז אני מנסה לצאת מהחדר, לבדוק אם אולי הם במטבח או בסלון, וסתם כיבו את האור כדי שאני אוכל לישון. אני מורידה את רגליי מהמיטה, ומנסה לקום. אני נעמדת, לוקחת צעד אחד ומועדת על הריצפה. ואז שוב, אני נעמדת, נחושה לרדת למטה ולראות את כולם. לוקחת עוד שלושה צעדים ונופלת על ברכיי. ועוד פעם מהתחלה.

אני מנסה לרדת במדרגות, אבל המשימה הזאת נורא קשה לי. הראייה שלי עדיין מטושטשת במעט, אבל, אני אהיה בסדר, אני ארד למטה, בטח מתיאו מחכה לי שם, אולי הוא רצה לתת לי קצת שקט. ״מתיאו?״ אני קוראת שוב אך אף אחד לא עונה. ״אנג׳ליקה? קמילה?״ אף. אחד. לא. עונה.
אני ממשיכה בדרכי למטה, אולי יש שם מישהו שיוכל להסביר לי מה קורה פה..
מדרגה אחרונה.. ואני נופלת.. שוב.
עברתי גם את המדרגות.
אני צועדת לכיוון המטבח בזהירות, ונאחזת בכל רהיט שאני רואה בדרך. המטבח גם חשוך, אין אף אחד.
אני הולכת לכיור בקושי רב בשביל לשטוף את ידיי, וכשאני מגיעה אני פותחת את הברז ושמה את ידיי מתחת לזרם המים. תמיד אהבתי את הנוזל השקוף הזה כל כך, אני אפילו לא יודעת למה, הוא פשוט מרגיש טהור. פתאום מגיעה יד האוחזת בפי ובאפי וחוסמת לי את קני הנשימה. אני מתפתלת ונאבקת ביד הזו בערך דקה, עד שאני מתחילה לראות נקודות שחורות. אני מאבדת את ההכרה ורואה שחור.

אני ממצמצת ומרגישה שכל הגוף שלי מתוח. אני מסתכלת על התקרה ורואה ששתי ידיי קשורות מעל ראשי והכבלים מתחברים לתקרה. אני מנסה לעמוד אבל רגליי לא מגיעות לרצפה, כל משקל גופי על ידיי. אחחח! זה כואב. אני שומעת דלת נפתחת מאחוריי וצעדים. אני שומטת את ראשי מיד כדי שיחשבו שאני ישנה. אני שומעת צחוק מתגלגל, ״אני יודע שאת ערה.״ הקול הזר אומר, ״הנשימות שלך מסגירות אותך.״ הוא ממשיך, אך אני לא מרימה את ראשי. ״אם את לא תרימי את ראשך ותתני לי להסתכל בעינייך, אעשה זאת בכוח.״ אני בולעת את רוקי, אבל עדיין, אני לא מרימה את הראש. אני שומעת את רקיעות רגליו כשהוא מתקרב אליי, עצבני וזועם מפני שלא צייתי לבקשתו. הוא מניח את ידיו המלוכלכות על מותניי ואני נבהלת ומרימה את ראשי להסתכל על האיש. ״הו.. הנה העיניים שהפנטו אותי.״ אני רואה איש עם שיער לא ארוך, ולא קצר. גבוה, מאוד אפשר לומר, ועיניים שחורות לגמרי, כמו של מתיאו כשהוא מתעצבן. אני מסתכלת עליו בפחד בזמן שהוא מעלה את ידו לקו לסתי ומלטף אותו. אני מנסה לקחת את ראשי אחורה ולהתחמק ממגעו, אבל זה קשה יותר משחשבתי. אני סוגרת את העיניים בכוח, מנסה לשכנע את עצמי שזה חלום, ולא מציאות. בבקשה שזה יהיה חלום ולא מציאות.
״תפתחי את העיניים, מליפיקה. (מליפיסנט)״ אני עושה כבקשתו בשביל שלא יתעצבן והוא מביט לתוך עיניי, ונראה שהוא צולל לתוכן. מתיאו איפה אתה?

אני לא יודעת כמה זמן אני פה, אבל הידיים שלי עדיין תלויות לתקרה וזה כואב. עוד פעם אני שומעת את הדלת נפתחת ואני משפילה את ראשי. הוא אמר לי להשפיל את ראשי בכל פעם שמישהו נכנס לחדר, וכבר נכנעתי לו מזמן. הוא מדליק את האור בחדר הקטן, אני חושבת שזה מרתף, כי אין בחדר אף חלון. הוא בא למולי ובוחן את פניי. ״מליפיקה.. אני חושב שאת צריכה להתקלח. את מתחילה להסריח ולהתלכלך.״ הוא הולך בחזרה לדלת ופתאום אני נופלת על הרצפה. יוצאת מפי גניחת כאב, אני לא מצליחה להיעמד והשרשרת עדיין כובלת את ידיי ביחד. הוא מצקצק בלשונו, ״מליפיקה מסכנה שלי..״ הוא מגיע לכיווני ומרים אותי על ידיו, בצורה שמכניסים כלה לביתה בליל הכלולות. עוד גניחת כאב נפלטת מפי בזמן שהכאב מפלח את גופי. הוא מעלה אותי במעלה המדרגות, ידעתי שזה מרתף! אין סוף למדרגות האלה, גם אם אני אצליח לברוח, אני לא אצליח לעלות את כל המדרגות האלה עם גוף שכל מגע מפרק אותו בכאבים.
כשאנחנו לבסוף מגיעים לסוף גרם המדרגות הארוך והמפותל, הוא נכנס איתי לחדר כלשהו במקום העצום. אני בוחנת את החדר ורואה אמבטיה גדולה בצד שמאל של החדר, מחוברת לקיר. בצד השני אני רואה כיור מודרני, לבן, ומולו מראה. מסביב לכיור יש ארונות מעוטרים בציורים יפים של ציפורים קטנות, זה עיצוב נשי. אולי יש פה אישה שתוכל לעזור לי ולהוציא אותי מפה? יש גם ליד האמבט אסלה. הוא מושיב אותי עליה ועוד פעם כאב עובר בגופי, והכאב פשוט נוראי. הוא מתחיל למלא את האמבטיה במים ואז הוא הולך לכיור ושוטף את ידיו. כשהוא מסיים בפעילותו הוא מתקדם אליי, ופשוט מתחיל להפשיט ממני את בגדיי. אני נשארת עירומה מול האיש הזר שגורם לי רק לרע. כשהאמבטיה מלאה, הוא סוגר את המים ומתקדם לכיווני. הוא מרים אותי שוב ומניח אותי באמבטיה. אני מתחילה לבכות כי זה פשוט סבל שאי אפשר לתאר בכלל. פתאום הדלת נפתחת בחוזקה, אבל אני לא רואה מי עומד מאחורי הדלת ומאבדת את ההכרה.

3/8/2022