She is...

מתיאו🥀

״אני בהיריון.״ אני לא מעכל את מה שפּוּרוֹ אומרת, ״מה?״ היא מצחקקת, ״אני בהיריון!״ אני תופס את פי בשוק. ״את בהיריון?״ היא מהנהנת במהירות עם חיוך על פניה. ״הרופאים לא איבחנו בולימיה מתיאו.. זה היה ההיריון.״ אני מרים את מבטי אליה, ״תודה לאל!״ אני צועק בהקלה לחלל האוויר הפתוח של החניה של בית החולים. אני מתקדם אליה ומניף את פּוּרוֹ בסיבובים. היא צוחקת צחוק של אושר, וזה צחוק שכל כך השתוקקתי לשמוע. ״באיזה חודש את?״
״שלישי.. עוד מעט נוכל לבדוק את המין.״ אני מהנהן.
אני נכנס עם פּוּרוֹ בחזרה לחדר הלידה כשידינו שלובות אחת בשנייה ושנינו מאושרים עד הגג. לורנזו כבר הגיע והוא מחזיק תינוק קטן ועדין בידיו. ״איך קוראים לו?״ פּוּרוֹ מקדימה אותי ושואלת. ״דנטה. דנטה לוקה ונטורה.״ אני מסתכל על אחותי הקטנה, שמסתכלת באהבה ובחיבה גלויה על התינוק שאחוז בידי ארוסה. השיער שלה מפוזר ורטוב מזיעה. ״את רוצה שאתקשר לאבא?״ אני שואל אותה בשקט. היא מנידה בראשה. אני לא יודע מה קרה ביניהם אבל קמילה משאירה רושם שהיא נפגעה ממנו באיזשהי צורה. ״את רוצה שנשאיר אתכם קצת לבד?״ אני שואל את קמילה שוב, היא מהנהנת חלושות וזה כל מה שאני צריך בשביל לצאת מהחדר לידה ביחד עם פּוּרוֹ.

כשאנחנו מגיעים הביתה פּוּרוֹ כבר ישנה, היא נרדמה לפני חצי שעה בערך. אני חונה את האוטו, יוצא ומתכוון להרים את פּוּרוֹ על ידיי, אבל היא מקדימה אותי ויוצאת מהאוטו. היא הולכת הביתה עם עיניים חצי עצומות ואני מגחך על הליכתה העקומה. היא בהריון. אני הולך להיות אבא. חיוך עולה על פניי רק מהמחשבה. אני נכנס אחרי פּוּרוֹ ואנחנו עולים למעלה, נכנסים למיטה ביחד. אני מחבק אותה מאחורה ונושק לשערה המתולתל. ״אני אוהב אותך.״ אני לוחש לה בשקט. ״מה אמרת?״ היא שואלת בישנוניות. ״לכי לישון קצת בלה מיה, אני פה לשמור עלייך.״ אחרי רגע, נשימותיה העמוקות ממלאות את החדר ואני נאנח באושר ובנחת. אני עוצם את עיניי ונרדם.

הטלפון שלי מצלצל באמצע הלילה. אני מתעורר ועונה. ״מתיאו, אני לא מוצא את אמא שלך.״ קולו של אבא אומר לי. ״מה זאת אומרת לא מוצא את אמא? היא בטח עם קמילה, בבית חולים.״ אני אומר לו בעיניים עצומות. ״לא, היא חזרה כבר. קמתי והיא לא הייתה במיטה, היא לא בשירותים. היא לא בבית, מתיאו!״ הוא צועק עליי מעבר לטלפון. ״יש לי תחושת בטן לא טובה, מתיאו. תתקשר לאחותך, היא לא עונה לי.״ הוא אומר ומנתק. אני מתקשר לקמילה. היא לא עונה. אני מתקשר לאמא. היא לא עונה. ״מה לעזאזל?״ אני ממלמל וקם בזהירות בשביל לא להעיר את פּוּרוֹ. אני מתקשר ללורנזו. הוא עונה אחרי כמה צלצולים. ״אתה עם אחותי?״ אני שואל אותו, בלי הקדמות. ״לא. היא אמרה לי ללכת הביתה.״ הוא עונה לי, וקולו מעיד על כך שהערתי אותו. אני מנתק את השיחה מבלי להגיד משהו נוסף. אני מתארגן בזריזות ויוצא עם האוטו לכיוון בית החולים.
אני נכנס ורץ לחדר הלידה של קמילה. המיטה ריקה. אני נכנס לאפליקציית מעקב על הטלפון שלה. רואה את הנקודה האדומה ליד המיקום שלי, מסתכל ורואה את הטלפון שלה על השידה. פאק!!!

כבר שבוע עבר. שבוע שאני ואבא מחורפנים. אנחנו לא מוצאים אותן בשום מקום. אין אפילו קצה חוט. אורורה גם נעלמה לנו, אבל מזה פחות נלחצתי. לעומת זאת... אבא התחרפן לגמרי מדאגה. ואני יכול להבין אותו, גם אישתו נעלמה וגם שתי הבנות שלו. אני עומד ליד יאן, האיש מחשבים שלנו שמנסה עוד פעם למצוא אותן. פתאום אני שומע דפיקות חזקות על דלת הכניסה. אני מוציא את האקדח ודורך אותו. הולך לכיוון הדלת, ואז אני שומע משהו שמפתיע אותי מאוד. ״מתיאו, תפתח את הדלת!!!״ קולה של קמילה צורח מעבר לדלת. אני ממהר לפתוח ורואה את קמילה תומכת בגופה של אורורה, שמחוסרת הכרה. אני מיד לוקח את אורורה על ידיי פנימה. קמילה נכנסת אחריי בצליעה. ״איפה הייתן?! מה קרה?״ אני שואל בזמן שאני מניח את אורורה על הספה. ״חטפו אותנו. מתיאו...״ קולה נחלש בסוף המשפט. אני פונה להביט בה, ״מה קרה?״ אני שואל אותה, ״אמא...״ היא אומרת בקול חנוק. אני מבין מיד ודמעות עולות בעיניי. ״לא, לא. היא לא יכולה להיות.״ קמילה מושכת באפה, ״אבל היא כן.״ היא מייבבת בבכי. ״איפה זה היה? איך הצלחתן לברוח?״ אני שואל בזמן שדמעות זולגות על לחיי. ״אני לא יודעת איפה. אמא עשתה את מה שהיא הכי טובה בו. היא הקריבה את עצמה למען הבנות שלה. שנוכל לברוח. מתיאו.. אמא איננה יותר.״ קמילה מתייפחת בבכי. ״היא מה?״ אנחנו שומעים את קולו של אבא ממפתן הדלת. מבטו מפוחד. ״מה אמרת קמילה?״ הוא שואל בפחד. ״אבא..״ היא רצה אליו בצליעה ומחבקת אותו בחוזקה. ״מה אמרת ילדה?״ אבא שואל אותה. ״אמא איננה, אבא. אמא לא פה יותר.״ אבא קורס על ברכיו. קמילה ממהרת לחבק אותו גם על הרצפה. ״זה לא יכול להיות.״ הוא לוחש לעצמו בחוסר אמון. ״זה באשמתי. זה בגלל שלא מצאתי אתכן בזמן. אני כל כך מצטער קמי.״ הוא מחבק אותה בחוזקה ובוכה תוך כדי.
אלוהים אדירים.
אמא. איננה. היא כבר לא פה יותר. היא לא תהיה. אני לא אראה אותה יותר. אני לא אשמע את קולה יותר. לא אשמע את הצחוק שלה יותר. לא אשמע את הנזיפות שלה יותר. ואת הסיפורים הארוכים. אמא. לא. פה.
אמא מתה.

13.4.2023