She is...

מתיאו🥀

פּוּרוֹ התחילה לפתוח את עיניה, אבל מיד סגרה אותם, כנראה שהסתנוורה קצת מהאור הלבן בחדר, שהיה מכוון עליה כי זה היה אמור לעזור לה או איזה בולשיט. אני לא יודע מה נכנס בה אתמול, פתאום היא ברחה. ליטפתי לה את השיער בעדינות, שתתעורר בטוב, למרות שעכשיו יהיה לה קצת קשה להתאושש מהקטמין שהוזרק לה לוריד. קמילה נכנסה בסערה לתוך החדר שלי ושל פּוּרוֹ ״היא ערה?״ קמילה שואלת, ״היא מתחילה להתעורר. אבל ייקח לה קצת זמן להתאושש מהסמים שהוזרקו לה לגוף.״ אחרי שניה קמילה כבר חוטפת את העצבים עליי ועל ההתנהלות שלי עם פּוּרוֹ. ״סמים?! נתת לה סמים?!״ קמילה צורחת עליי בעצבים. עשיתי סימן לשומר שלי שיוציא מפה את קמילה, אני לא רוצה שהיא תהיה ליד בלה מיה שלי אם היא לא רגועה. ״תוציא אותה מפה, אני לא רוצה שהיא תהיה פה אם היא לא רגועה.״ ככה אני מתנהל איתה מאז שהיא קטנה. כשקמילה חוטפת עצבים אם תאחר בשנייה ולא תברח היא מסוגלת לשבור לך את המפרקת, כזאת היא.. יש לה חום מזג. השומר שלי מתקדם לכיוונה ותופס אותה בזרועה, היא מנסה להתפתל ולחמוק מאחיזתו, אבל כשהיא מבינה שזה קרב אבוד היא שולחת לי שורת קללות כגון, ״דיסגסיטו פיליו דיפוטנה! בן זונה מגעיל מוריראי די מרדה! תמות יחרא קאצו! זין דיאבלו! שטן״ ועוד כמה מילים מהשורה הראשונה של הקללות שנמצאות בלקסיקון שלה. השומר שלי יצא עם קמילה, אני מקווה שהוא יהיה בסדר, כי אחותי עלולה קצת להרוג כל מי שמפריע לה בדרכה להרוג אותי. החזרתי את תשומת ליבי ליפה שלי, ״בלה מיה.. תתעוררי..״ המשכתי ללטף לה את השיער, עיניה נשארו סגורות. גיכחתי על המראה שלה, אני זכיתי באישה הכי יפה בעולם. צפצוף מעצבן הסיח את דעתי מהיופי של פּוּרוֹ, הסתכלתי לכיוון המכונות, קו ישר, וצפצוף ארוך ומעצבן. קמתי מיד ממקומי והתחלתי לעשות לפּוּרוֹ החייאה.
כששמתי מנה כפולה בחץ הרדמה, לא חשבתי שהיא עד כדי כך עדינה ורגישה, חשבתי שהיא תוכל להתמודד. ״נו! פּוּרוֹ את לא יכולה למות לי! עד שחזרת! עד שמצאתי אותך! קומי! קומי בלה מיה שלי, אני מתחנן!״ אני שואג עליה. אני מפסיק את העיסויים, תופס את סנטרה ואת ראשה מהצד השני, פותח את שפתיה, ומחבר בין שפתינו, נושף לתוך ריאותיה חמצן מהריאות שלי. אני חוזר על הפעולה חמש פעמים. ״אני לא אוותר לך! את תחזרי אליי!״ המכונות לב ריאה שחוברו אליה לא שינו את הקו הישר והצפצוף הארוך והמעצבן. הסתכלתי על השעון, 11:27. כבר 6 דקות שלמות היא בלי דופק. פאאאאאאקקקק!!! אני קורס על הרצפה מבין שזה אבוד.

-יומיים לאחר מכן-
אני מביט בכד שבתוכו יש את האפר של האדם היקר לי מכל. אני, אמא שלי וקמילה עומדים על הגשר שמעל האגם שהיא תמיד אהבה ללכת אליו. אחרי שנפזר את האפר, אני טס לאר״הב לבשר לחברותיה. לא בכיתי בכלל ביומיים האחרונים. אבל כשהמכונות המשיכו לצפצף את הצפצוף הארוך והשנוא על כל אדם בכדור הארץ לפני יומיים, פשוט התמוטטתי. בכיתי עליה, הוצאתי הכל.
כשסיימנו את הטקס התקשרתי לאנטוניו שיגיד לטייס הפרטי שלי שאני צריך לטוס לשיקגו.

כשאני נוחת בשיקגו אני מקבל שיחת טלפון מאנטוניו שאומר לי שיש לו חדשות טובות וחדשות רעות ושזה לא יכול להיות בטלפון, ושזה לא סובל דיחוי, אז או שהוא טס לשיקגו, או שאני חוזר בזה הרגע לרומא. אמרתי לו שיבוא לפה ושאני בינתיים אבשר לחברות שלה שהיא נפטרה. והוא צעק עליי בטלפון, ואני מצטט: ״שלא תעז להתקרב לחברות שלה, אני מגיע עוד כמה שעות ונדבר על הכל.״ צחקתי עד דמעות באותו רגע, עכשיו הוא כתב לי שהוא נחת, ושהוא עוד כמה דקות מגיע, לנקודה שאני נמצא בה. כשאני רואה אותו מרחוק רץ ספרינט, אני מגחך. הוא עוצר שני מטרים ממני, מתנשף מהריצה שהוא עשה עכשיו. ״נתחיל מהחדשות הטובות... היא לא מתה. נעבור לחדשות הפחות טובות.. אנחנו חושדים שמישהו מבפנים זייף את המוות שלה, וחטף אותה.. הצענו לו כסף, הוא לא מוכן לשום דבר ממה שהצענו.״ הוא אומר לי כאילו הוא מבשר לי שאמא שלי הכינה ספגטי. תפסתי בצווארון חולצתו ״מה זאת אומרת היא לא מתה? אני ראיתי במו עיניי את הקו הישר על המכונות-״ הוא קוטע אותי ״זייפו את זה.״ עיניי נפערות בהלם ואני ממש מרגיש אותן יוצאות מחוריהן. אני רץ כמה שיותר מהר למטוס הפרטי שלי שהביא את אנטוניו לכאן.
אני עולה במדרגות ואומר לטייס לקחת אותי מיד לרומא. אנחנו ממריאים ואני רק מחכה שינחות כבר.

״איפה היא יכולה להיות כבר?!״ עבר כבר שבוע וכלום. לא נמצא אליה זכר. אני תופס את אנטוניו מצווארון חולצתו ומצמיד אותו לקיר, ״תתקשר למילאנו, לסיציליה, ונציה, טורינה, נאפולי וג׳נובה.. תגיד להם שאישתי נחטפה, ואנחנו לא מוצאים אותה.. תגיד לו שיבואו לעזור לנו לאתר אותה והפרס מובטח למי שימצא אותה ויחזיר אותה.״ אני פשוט מתחרפן..
דפיקות קלות נשמעו על דלת המפקדה ואני מסתובב לראות מי נכנס. קמילה נכנסת עם דמעות מבצבצות בעיניה. ״מתיאו? אתה תוכל לבוא רגע לדבר איתי? בחוץ?״ אני מהנהן והולך לכיוונה.
״מה קורה?״ אני שואל במהירות, אין לי זמן לבזבז. היא פורצת בבכי, אני לוקח נשימה עמוקה ומחבק אותה. ״א-אני מצטערת.״ אני מרחיק אותה ממני ״מה עשית קמילה?״ אני שואל בחשד, ״ה-הוא אמר לי ש-שאם ל-לא אעשה את מה שהוא אומר ה-הוא יהרוג-ג את אי-אימא.״ תפסתי בכתפיה של קמילה ״מי זה הוא? מי אמר לך את זה?״ היא הנידה בראשה והוציאה את הטלפון שלה מכיס הג׳ינס הכחול והקצרצר שלבשה. היא הושיטה לי את הפלאפון שלה שהיה פתוח על הצ׳אט שלהם וגללתי להתחלה.

1/8/2022