She is...

מתיאו🥀

אני מחזיר את אורורה בחזרה לביתן שלה שממוקם ליד הבית שלי ושל פּוּרוֹ. כל הדרך היא לא הפסיקה לבכות, ניסיתי לעודד אותה, אבל כלום. לא. עזר. ״אורורה?״ היא מרימה אליי את ראשה, ״אם את צריכה משהו תגידי לי.״ הוא משפילה את ראשה, שוב, ועוד גל בכי סוחף אותה. אני נושם עמוק ויוצא מהביתן שלה לכיוון בלה מיה שלי. אני נכנס וריח בישולים מכה באפי. אני שומע מוזיקה ומתקדם לכיוון המטבח. אני רואה את פּוּרוֹ עומדת מול הכיריים ורוקדת, מזיזה את ישבנה בקצב המוזיקה. אני נשבע שהיא הדבר הכי יפה שקיים על פני כדור הארץ. היא מצחקקת לעצמה והצליל היפהפה מוציא אותי מהמחשבות שרצות במוחי, ״מה את מבשלת?״ היא מסתובבת אליי בחיוך גדול, ״ארוחת ערב.״ היא עונה לשאלתי, ״ומה התפריט לארוחה?״ היא שמה את אצבעה על שפתיה ולוחשת, ״ששש.. זה סוד.״ אני מחייך, ״ואת לא רוצה לגלות לי את הסוד?״ היא מנידה בראשה, ״תיהרס ההפתעה אם אני אגלה לך.״ היא מסבירה לי, אני מהנהן והיא מחייכת עוד חיוך רחב שחושף את שיניה הלבנות, היא חוזרת לערבב את הסיר, ״אני עולה להתקלח.״ אני מודיע לבלה מיה שלי ועולה לחדר המקלחת שצמוד לחדר השינה שלנו.

כשאני מסיים פּוּרוֹ בדיוק מסיימת לערוך את השולחן ואני מתקדם אליה, מחבק את מותניה מאחורה ומנשק את צד ראשה. היא צוחקת, ״תשב מולי, יש לי עוד תוכניות להיום.״ אני מריח את שיערה ומתענג על ריח השמפו שבו היא משתמשת, ״בשביל מה כל זה?״ אני שואל אותה בזמן שאני עושה את דרכי לכיסא ממול, ״אתה פשוט כל הזמן עובד, אז חשבתי שיהיה נחמד לעשות ערב של שנינו.״ אני מחייך ולוקח את ידה בידי, ״זה רעיון מצוין.״ אני מחמיא לה ואז היא נעמדת ומרימה את המכסה שמסתיר בפניי את המנה. אני מחייך כשאני רואה שהיא זוכרת את המאכל האהוב עליי, פריטטה. אני מחייך אליה והיא מחזירה לי חיוך משלה, היא לוקחת את הכלים, חותכת לי חתיכה מהמאכל ומניחה לי חתיכה מהתבשיל שמריח נפלא. היא שמה גם לה ולוקחת את המשפך שממולא ברוטב שמנת ושופכת לי קצת על הפריטטה. היא מתיישבת לוקחת את הסכו״ם בידיה ומרימה את מבטה אליי. היא מחייכת חיוך עוצר נשימה ומחכה שאני אקח ביס מהארוחת ערב שהכינה, אני רואה בעיניה את הגאווה שלה. אני חותך חתיכה מהפריטטה עם הסכין שבידי ומכניס אותה לפה. אני מתענג על פיצוץ הטעמים בפי. ״זה מעולה בלה מיה..״ היא מחייכת ומסמיקה מעט מהמחמאה. אני שומע רעש של משהו שנפל מכיוון המטבח. אני מתרומם במהירות ופּוּרוֹ מסתכלת לכיוון המטבח בפחד. אני שולף את האקדח שלי מחגורת מותניי והולך בזהירות ובדריכות לכיוון המטבח. אין אף אחד, אני מוריד את האקדח ומסתכל מסביב לראות מה נפל, אבל הכל במקום. אני מצמצם את עיניי במטרה להבין מה זה היה ואני רואה שהדלת פתוחה. אני רץ החוצה ורואה שהשער בדיוק נסגר ולא רואה אף חייל בסביבה, ״מה לעזאזל?!״ אני צועק לאוויר ומחכה שהחיילים שלי יבואו ויתייצבו כשישמעו שאני כועס וכך קורה, ״איך לעזאזל זה הגיוני, שמישהו נכנס ויוצא מהשטח של הבית שלי ואתם לא שמים לב?״ אני שואל בטון רגוע שאף אחד לא ציפה לו, אני מסתובב כשהם נשארים בשקט, אני קולט בעיניי את האחראי להערב, אני טוען את האקדח ויורה לו לירך השמאלית של הרגל, ״למקרה שזה לא יקרה שוב.״ אני אומר, ״למה אתם מחכים? עופו לי מהעיניים ותחפשו את הפורץ!״ אני צועק עליהם וצופה בהם מתחילים לרוץ ברחבי הבית ומחוצה לו. אני מרגיש את הוריד בצווארי תכף מתפוצץ מרוב עצבים, פּוּרוֹ יכלה להיפגע. אני מעביר את ידיי בשיערי ומושך את הקרקפת שלי לאחור ביחד עם השיער. ״פאק!״ אני בועט בריצפה ונכנס חזרה פנימה, פּוּרוֹ עדיין מבוהלת, ״צץ איזה משהו.. תעלי להתקלח ולישון, אני אגיע יותר מאוחר.״ היא מהנהנת ומתחילה לפנות את הכלים, ״היי!״ היא מרימה את ראשה אליי, ״אני אוהב אותך.״ אני מקבל חיוך קטן, ״אל תפני את הכלים, אני אפנה אותם אחר כך.״ היא מניחה את הכלים בחזרה על השולחן ואני צופה בה עושה את דרכה למעלה, לחדר שינה שלנו. אני נושם עמוק ויוצא מהבית. ״אדוני..״ אחד החיילים שלי קורא לי, ״כן?״
״מצאנו אותו. הוא בבית של אנדראה טרנטינו.״ אני מצמצם את עיניי ולאחר כמה שניות אני מבין. אני מקיף את הבית בריצה, יורד למרתף ואנטוניו לא שם. פאק!!! אני יוצא מהמרתף, רץ לביתן של אורורה ומסתכל מהחלון. הכל חשוך אבל אני רואה שהיא לא שם. אני מוציא מהכיס שלי את המפתחות לאוטו, נכנס ונוסע במהירות לבית של אנדראה. כשאני מגיע אני רואה את אורורה מתרחקת משם בריצה ואת אנטוניו רודף אחריה. אני יוצא מהאוטו במהירות ונכנס בגופו של אנטוניו, מפיל אותו על הקרקע. אני מרים את מבטי ורואה את אנדראה, ״אני מצטער גברת טרנטינו, הוא ברח מהמרתף שלנו והגיע לפה איכשהו..״ אני מתנצל בפניה והיא מסתובבת וחוזרת לביתה. אני מסמן לחיילים שלי לבוא אליי, ״תשימו אותו במרתף, תקשרו את ידיו לתקרה, שירגיש את הרצפה ברגליו אבל לא יוכל לעמוד עליה.״ אני פוקד עליהם והם מהנהנים והולכים למכוניות שאיתם הגיעו. אני מתקדם לכיוון הבית של אנדראה ודופק על דלת ביתה, ״רק רציתי לוודא שאת בסדר..״ אני מסביר את עצמי, ״אני בסדר, תודה על הדאגה..״ היא מודה לי וסוגרת את הדלת.
אני הולך לכייף הלילה.

כשאני מחנה את המכונית שלי בחניה של הבית אני נכנס ישר למרתף. ״אנטוניו.״ אני קורא לו, ״מה נעשה איתך?״ אני שואל אותו שאלה רטורית.

אחרי שבע שעות של צרחות, צווחות, צעקות, קללות וכל מה שביניהם אני משחרר את ידיו של אנטוניו והוא נופל על הריצפה. אני לוקח את ידיו וקושר אותם שוב מאחורי גבו. אני לא הולך להרוג אותו, אני אתן את הכבוד הזה לאנדראה. ״אדריאנו! אתה בא איתי.״ אני מודיע לו ולוקח את אנטוניו לרכב שלי.

אני דופק על הדלת בחוזקה למקרה שהיא ישנה. אני מושיב את אנטוניו על ברכיו מול הדלת, הדלת נפתחת ואני רואה את אנדראה, ״אני יכולה לעזור לכם איכשהו?״ אנדראה שואלת ואפשר לשמוע שהערנו אותה משינה. אני לוקח את ידי מאחורי גבי ומוציא משם את האקדח שהבאתי איתי. אני מושיט לאנדראה את האקדח והיא לוקחת אותו ביד רועדת. ״מה אתה רוצה שאעשה עם זה מתיאו?״ היא באמת שואלת? ״תירי כדור לאמצע המצח של המפלצת שכורעת ברך מולך.״ אני אומר בקול קר ואטום. ״א-אני לא יכולה..״ היא מגמגמת ומושיטה לי את בחזרה האקדח, אך אני לא לוקח אותו. ״מתיאו בבקשה אל תכריח אותי להרוג אותו.. תעשה את זה אתה-״ אני קוטע אותה, ״לא. זו העבודה שלך, והסגירת מעגל שלך. את צריכה לעשות את זה אנדראה.״ היא מנידה בראשה, ״מתיאו..״ היא אומרת את שמי בחוסר אונים ואני מאבד סבלנות, ״תירי בו!״ אני צועק עליה והיא נבהלת. היא מכוונת את קנה האקדח לראשו של אנטוניו ומסתכלת עליו בשנאה ובתיעוב. ״זה על כל הסיוטים שהעברת אותי ואת הילדה שגידלתי. אני שונאת אותך.״ היא נוהמת עליו בכנות וסוחטת את ההדק.

12/9/2022