She is...

מתיאו🥀

-כעבור 4 חודשים-
אני מסתכל על פּוּרוֹ ישנה בשלווה במיטה שלנו עם בליטה בבטנה הקטנה. ״אני אוהב אותך.״ אני לוחש לה ויוצא מהחדר. אני מסתכל על השעון שתלוי על הקיר והשעה מראה על 2:54 לפנות בוקר. אני מרגיש שהטלפון שלי רוטט, אני מוציא אותו מכיס מכנסיי, •קמילה• אני עונה ומצמיד את הטלפון לאוזני. ״מתיאו בוא לאסוף אותי לבית חולים, ירדו לי המים.״ היא אומרת ומנתקת את השיחה, אני נשאר המום לכמה שניות. אני לוקח טי שירט, לובש עליי בזריזות, לוקח את המפתחות של האוטו ונוסע לכיוון ביתה.

אני דופק על הדלת בחוזקה, ״תפתחי קמילה!״ היא פותחת את הדלת ומחזיקה את בטנה ההריונית. אלוהים אדירים, אחותי הקטנה יולדת. אני עוזר לה להיכנס לאוטו, נכנס ומתחיל לנסוע לכיוון בית החולים. אני מושיט לה את ידי והיא אוחזת בה בחוזקה. אני שומע אותה צועקת ומתנשפת. הכל קורה מהר מדי, אני שומע יריות, אני רואה את השמשה שבורה בצד של קמילה, האחיזה של קמילה בידי מתרופפת, אני מסתכל עליה ועיניה נכבות. ״קמילה!!״ אני צועק אליה אך היא לא עונה לי. היא מתה. הכדור פגע בדיוק בלבה.

אני מתעורר בבהלה, פּוּרוֹ מתעוררת בעקבות התזוזה החדה של ההתרוממות שלי. ״מה קרה מתיאו?״ היא שואלת בקול ישנוני, ״קמילה..״ היא מכווצת את גבותיה כסימן שהיא לא יודעת על מה אני מדבר. אני מתקשר למספר הטלפון של אחותי, ״הלו?״ אני שומע את קולה מעבר לקו, אני משחרר אנחת הקלה, ״תודה לאל..״ אני שומע קול של פיהוק מעבר הקו, ״מה אתה רוצה מתיאו? אמצע הלילה.״ אני מגחך כשאני שומע שאני מדבר עם קמילה בת ה-12. ״תחזרי לישון.. אני אקפוץ אלייך מתישהו השבוע.״ היא מנתקת ואני נשכב חזרה ליד פּוּרוֹ.
אחרי השיחה עם קמילה אני לא מצליח להירדם בחזרה. ״אני אוהב אותך.״ אני לוחש לפּוּרוֹ, ומחליט לקום מהמיטה. אני מסתכל על השעון שתלוי על הקיר והשעה מראה על 3:12 לפנות בוקר. אני מרגיש שהטלפון שלי רוטט, אני מוציא אותו מכיס מכנסיי, •קמילה• אני עונה ומצמיד את הטלפון לאוזני. ״מתיאו בוא לאסוף אותי לבית חולים, ירדו לי המים.״ היא אומרת ומנתקת את השיחה, אני נשאר המום לכמה שניות. אני לוקח טי שירט, לובש עליי בזריזות, לוקח את המפתחות של האוטו ונוסע לכיוון ביתה.

אני דופק על הדלת בחוזקה, ״תפתחי קמילה!״ היא פותחת את הדלת ומחזיקה את בטנה ההריונית. אלוהים אדירים, אחותי הקטנה יולדת. אני עוזר לה להיכנס לאוטו, נכנס ומתחיל לנסוע לכיוון בית החולים. אני מושיט לה את ידי והיא אוחזת בה בחוזקה. אני שומע אותה צועקת ומתנשפת. ״אל תלדי עד שאנחנו מגיעים לבית חולים. שלא תעזי ללדת לי באוטו, אני לא אוכל לעזור לך.״ אני צועק בהתחרפנות כדי לגבור על הצעקות שלה, ״מתיאו סתום את הפה!!!״ היא צורחת עליי בחזרה ואני ממשיך לנסוע במהירות לכיוון בית החולים.
אנחנו מגיעים ואני עוזר לה לצאת מהאוטו. אני נכנס עם קמילה וקורא לרופאה אקראית שעברה מולנו, היא מבינה את הסיטואציה ופונה ישר לקמילה, ״גברתי בואי איתי בבקשה.״ היא עוזרת לה ללכת למיטה ניידת עם גלגלים של הבית חולים. אני בא איתה ומחזיק את ידה בתור תמיכה ועידוד. ״את רוצה שאתקשר ללורנזו?״ היא מנידה בראשה לשלילה. היא לא מתנהלת איתו נכון. הם צריכים לעבוד על מערכת היחסים ביניהם. ״תתקשר לאמא.״ היא פוקדת עליי, ואני תוך כדי ריצה קלה ליד קמילה -שכרגע נאנקת בכאבים- מוציא את הטלפון מכיסי ומתקשר לאמא. ״מתיאו?״ היא שואלת בקול עייף, ״קמילה בבית חולים. אני נסעתי איתה אני צריך שתבואי עם אבא-״
״לא!״ קמילה קוטעת אותי, אני מסתכל עליה בשאלה, ״שרק אמא תבוא. אני לא רוצה שאבא יבוא.״ היא מסבירה את עצמה. אני לא מבין את ההיגיון שלה בזמן האחרון ולכן אני לא מתווכח איתה. ״תבואי רק את לבית חולים.״
״טוב, אני יוצאת.״ היא אומרת לטלפון והקו מתנתק. ״בוא איתי בבקשה..״ רופא אחר אומר לי ומפריד את חיבור ידי עם ידה של קמילה. האחות ממשיכה לגלגל את קמילה במסדרון, ״אתה האבא?״ הוא שואל אותי, ״לא, אני אח שלה.״ הוא מהנהן ומושיט לי דפים, ״אתה תוכל למלא את הפרטים?״ אני מהנהן והוא מושיט לי עט. אני יושב על הספסל של בית החולים ומתחיל למלא את הפרטים של קמילה.
כשאני מסיים אני מביא את הדפים לקבלה ואחות כלשהי ניגשת אליי. ״בוא איתי בבקשה.״ אני עוקב אחריה בין מסדרונות בית החולים, אני נכנס לחדר 306 והמראה הראשון שאני רואה זה את קמילה מחזיקה תינוק, מסתכלת עליו באהבה ומחייכת. זה כל מה שאני צריך בשביל להבין שהכל עבר בהצלחה. אני מרגיש יד רכה מלטפת את גבי. אני מסתובב ורואה את פּוּרוֹ. אני לוקח את ידה בידי ומוציא אותה מהחדר. ״התקשרת ללורנזו?״ אני שואל אותה והיא מהנהנת. ״הוא בדרך.״ אני מהנהן. ״את רוצה לנסוע הביתה?״ היא מנידה בראשה, ״לא..״ היא אומרת בשקט, ״מתיאו?״
״מממ?״ היא מצחקקת, ״אני בהריון.״

14/11/2022
מתחילים להתקרב לסוף❤️