She is...

אורורה🩰

אני מזדחלת מתחת למיטה בניסיון להתחבא מהמפלצת. אומרים שמפלצות מתחבאות מתחת למיטות, אך במקרה שלי אני מתחבאת מהמפלצת מתחת למיטה. אני רואה את אמא נאבקת בדלת כדי שלא ייפתח אותה, היא מסתכלת עליי ומחייכת. היא תמיד חייכה אליי, למרות שהיה לה קשה ורע באותו רגע. המפלצת מפסיקה לנסות לפתוח את הדלת ואמא מרפה מעט מהאחיזה שלה בידית. אני שומעת דפיקות חזקות על דלת חדרי, ״אנדראה! תפתחי את הדלת, זונה שכמותך! את תראי שאני אשגשג ואפרח בזמן שאת והבת המטונפת שלך תחפשו נדבות. שתיכן זונות, ואת שתיכן אני אמכור!״ אנטוניו צועק על אמא מבעד לדלת. היא אומרת לו משהו באנגלית שאני לא מבינה. ״לא מעניין אותי שהילדה שלך שומעת אותי, מצידי היא יכולה ללכת לגיהנום.״ הוא צועק עליה בחזרה. ״אמא?״ אני לוחשת בפחד, היא מסתכלת עליי במבט דומע ואוהב, ״ששש, הכל בסדר. אנחנו נעבור את זה, כמו שאנחנו עושות בכל פעם. נעזור אחת לשנייה, מה את אומרת?״ היא שואלת אותי בחיוך. למרות שאני יודעת שהכל רחוק מאוד מלהיות בסדר, אני מהנהנת. יש עוד כמה דפיקות, ואז שקט. השקט שלפני הסערה. אמא פותחת חריץ בדלת בשביל לראות אם המפלצת הלכה, ואז היא פתחה את הדלת לרווחה, מה שאומר שהוא לא פה. אני עוד פעם מזדחלת מחוץ למיטה. אני מעבירה את ידיי על שמלתי כדי שכל האבק ירד. ״אמא, מי זה אבא שלי? למה הוא לא בא לעזור לנו?״ היא מושכת את ידי לכיוון המיטה ומתיישבת עליה, ומסמנת לי לשבת לצידה וכך אני עושה. היא לוקחת את ידיי בידיה, ״אבא שלך הוא בן אדם נורא עסוק. אז אנחנו לא יכולות להפריע לו נכון?״ היא שואלת ואני מהנהנת באישור ובעצב. ״את יכולה להגיד לי לפחות איך קוראים לו?״ היא מנידה בראשה, ״עוד מעט אולי. את עוד לא מוכנה לשמוע את זה.״ אנחת תסכול יצאה מפי. ״אבל אני יכולה להבטיח לך, שהוא שומר עלייך. הוא תמיד ישמור עלייך. והוא זוכר אותך, ותמיד יזכור.״ ניסיתי להבין.. ״ועלייך? עלייך הוא גם ישמור נכון?״ אני שואלת את אמא, היא מחייכת אליי בעצב ומהנהנת. זו הפעם הראשונה שהיא שיקרה לי. היא אף פעם לא שיקרה לי, למה היא מגנה עליו, אם הוא לא מגן עליה? ״אבל עכשיו, אני חושבת שכדאי שתלכי לישון קצת, כבר מאוחר.״ היא משכיבה אותי במיטה ונושקת למצחי. ״לילה טוב לה מיה פרנצ׳פסה.״ (נסיכה שלי) ״לילה טוב מאמא.״ (אמא).