She is...

אורורה🩰

הנהנתי. ״מילים.״ הוא עוד פעם דורש, ״כן.״ הוא לקח את ידי ומשך - בעדינות הפעם, לכיוון המיטה. ״תשכבי.״ עשיתי כבקשתו והסתובבתי על צידי, כך שעכשיו אני עם הגב אליו. אני לא יכולה להסתכל לו בעיניים. ״למה התכוונת שאמרת שנעלבת ששכחתי אותך? הייתי אמור לזכור אותך מאיפשהו?״ השאלה שלו הפתיעה אותי. ״אל תתן לעניין הזה לקחת מזמנך היקר.״ אני עונה בקרירות. ״ובכל זאת אני מקדיש את זמני לשבת איתך ולעזור לך להירדם בשלווה.״ אני נושמת עמוק ולא עונה לשאלתו. ״לשאול עוד פעם?״ אני מכסה את עצמי עם השמיכה כדי להסיח את דעתו, ומנסה שיעבור זמן כדי שישכח מהשאלה. ״אורורה?״ הוא קורא בשמי בציפייה שאענה לו, ״אני מעדיפה שתכרות לי איברים מאשר לענות לך על זה.״ למרות שזה שקר והוא יודע את זה, הוא עונה, ״אל תתני לי רעיונות. תעני לשאלה המזויינת אורורה.״ הוא מתחיל להתעצבן.

״אורורה?״ אמא קוראת לי מהמטבח, ״כן?״ אני קוראת בחזרה תוך כדי שאני חוזרת על תנועת האטיטוד שלי. ״יש לנו אורחים! בואי למטה!״ אני נאנחת, לא טורחת להוריד את נעלי הפוינט שלי ויורדת עימן. אני רואה ליד פתח הדלת אישה יפיפייה, עם שיער ארוך, שחור ומתולתל, גבוהה, לחיים סמוקות וחיוך רחב. לידה אני רואה שני נערים בערך בגילי. אחד, עם שיער חום קצר, בתהליכי התבגרות. והשנייה, בלונדינית עם עיניים כחולות, היא קצת דומה לי כשאני חושבת על זה. ״אורורה, זו אנג׳ליקה, ואלו, קמילה ומתיאו. בואי נארח אותם יפה.״ אני מסתכלת על אמא, ומחזירה את מבטי אל האורחים. אני מסתובבת ועולה חזרה לחדרי, מתעלמת מקריאותיה של אמי. אני חוזרת להתאמן ולעבוד על הצעדים שלי. פתאום הדלת נפתחת בחוזקה והנער נכנס ובוחן את חדרי בלי בושה. ״אני יכולה לעזור לך במשהו?״ אני שואלת כדי שיתחפף מפה. ״לא.״ הוא מתיישב על מיטתי, ״את יכולה להמשיך, אל תתייחסי אליי, אני לא פה.״ אני מגלגלת את עיניי וממשיכה. אבל אני מרגישה את מבטו עליי, ואני לא מצליחה להתרכז כשעיניו מחוררות חורים בגבי, בישבני וברגליי. אני מסתובבת אליו, ״אתה יכול לצאת? אתה מפריע לי להתרכז.״ הוא בוחן את גופי שוב, ״כן, גם ככה את שטוחה כמו קרש.״ עיניי נפערות לחוצפתו. בן זונה חרמן. הוא קם ממיטתי וצועד לכיוון היציאה מחדרי, אך לפני שהוא יוצא, הוא מסתובב אליי, מוציא שטר של חמישה אירו וזורק לעברי. ״רקדת נחמד.״ איך הוא מעז?! הוא מסתובב ויוצא מחדרי. אני נופלת על הרצפה, דמעות מתחילות לרדת מעיניי. אולי אני באמת זונה כמו שאנטוניו תמיד מציין? אני אוספת את השטר לידיי, מביטה בו בשנאה, אני רוצה לקרוע אותו, באמת שאני רוצה, אבל אני צריכה כל יורו ויורו. הדמעות זולגות על לחיי בקצב. אני ממהרת לנגב אותן ולעצור את הבכי.

״עוף מפה. אני לא רוצה לראות אותך, לא לשמוע אותך, ולא לנשום את אותו האוויר שאתה נושם. חתיכת בן זונה חרמן!״ אני צועקת על מתיאו. הוא מופתע מבעיות העצבים שלי. ״אלוהים ישמור, את בדיוק כמו אחותי עם בעיות הזעם שלה. לעזאזל עם זה, עכשיו יש שתי קמילה?!״ הוא צועק בחזרה, ״קומי מהמיטה.״ אני לא עושה כבקשתו, ונשארת במקומי. הוא מושך את השמיכה מגופי ותופס את זרועי בחוזקה, מושך אותי ללא רחמים, יש מדרגות. הוא מוריד אותי למרתף. אני מנסה להיאבק באחיזתו ככל שאני יכולה. ״תתנצלי לפני שאני מגיע, ולא תצטרכי לסבול לילה במרתף.״ הוא יורד במהירות, ״סליחה.״ אני אומרת ישר. לא רוצה לראות את המפלצת ולהישאר איתה לבד שם, בחושך. הוא עוצר במקומו, ואני נעצרת יחד איתו. אני שומעת השתנקויות כאב מלמעלה ומתיאו עוזב אותי מיד ורץ לכיוון הרעש. זו ההזדמנות שלי. אני עולה במדרגות במהירות ופונה לדלת. אני מצליחה לפתוח אותה, אך לפני שאני מצליחה לצאת, יד חזקה, גדולה ושרירית תופסת את זרועי ומושכת אותי חזרה פנימה. ״אני יכול לעזור לעלמה הצעירה, שכל כך נחושה לברוח מפה?״ אני מסתובבת למשמע הקול המוכר. אני רואה בן אדם גבוה וגדול מכל הבחינות. ״את נראית בדיוק כמו אחותך, זה לא יאומן.״ האיש צוחק. ״אני לא מאמינה. פאפא!״ (אבא) אני מופתעת שהוא פשוט מחבק אותי. ״מה את עושה פה?״ הוא שואל חושד. זה קצת מסובך להסביר.. ״הוא חטף אותי. אתה חייב לעזור לי לברוח מפה, בבקשה.״ אמא תמיד אמרה שהמפתח, זה נימוסים. ״את מנסה לסבך אותי בצרות?״ הוא שואל בשעשוע, אני מנידה בראשי במהירות. הוא חושב שזו בדיחה. ״טי פרגו..״ (אני מתחננת) אני לוחשת לו. הפרצוף שלו מרצין. ״מי דיספצ׳ייה פרינצ׳יפסה..״ (אני מצטער נסיכה) ״מתיאו!״ דמעות בורחות מעיניי, תחושת הבגידה לא דומה לדבר שהכרתי, זה היה עולם חדש לגמרי של צער בשבילי. אף פעם לא היה אף אחד שיבגוד בי, אבל כשאבא שלך בוגד בך לטובת הבוס שלו, זה כבר כאב אחר. מתיאו מגיע מן המדרגות ורואה אותי ליד הדלת, הוא מבין במהירות את הסיטואציה ומתקדם לכיווני בצעדים מאיימים. אני מתכווצת, פשוט רוצה להיעלם. ״קח אותה לחדר אורחים, תכבה את האור ותינעל את הדלת אחריך. אני אגיע אליה בבוקר.״ עיניי נפערות באימה, הוא באמת הולך לעשות לי את זה? ״לא, לא! מתיאו בבקשה!״ אני מתחננת, אבל הפעם התחנונים שלי לא יעזרו לי בשום דבר. אני בוכה ומתפתלת בידי האדם שהיה אמור לשמור עליי מכל דבר ומכל אחד. אנחנו מגיעים לקומה של חדר האורחים, הוא פותח את הדלת, מפריד את אחיזת החנק שלי בידו, מכבה את האור וסוגר את הדלת. שניה אחרי אני שומעת את המנעול משמיע רעש נעילה. אני בוכה, צורחת ומשתוללת. אני נצמדת לדלת, עוצמת עיניים ומזמזמת את שיר הערש שאמי נהגה לשיר לי. הנשימות והבכי שלי החלו להירגע. ״לא השתנת מתיאו. אתה אותו ילד בן 15 שהשפיל אותי, ורמז שאני זונה. לך תזדיין, אני לא צריכה, לא אותך, לא את קמילה ובטח ובטח שלא את אנג׳ליקה, שתלך לעשות עוד ילדים ולנטוש אותם, אישה מטומטמת.״ הדלת נפתחה בתנופה, ואני נפלתי אחורה כי נשענתי עליה. מתיאו עמד מעליי, והיה נראה זועם כמו שלא ראיתי אותו עדיין.

15/8/2022