She is...

לורנזו🌊

אני לא הולך להתפטר. ממש לא. אני אלך אחרי המשמרת לקנות טבעת. קמילה היא יפה.. מאוד. אבל אני לא חושב שאני מוכן להיות אבא, ולהקים משפחה בכללי. אני נכנס חזרה לבר ומסיים את המשמרת אחרי 6 שעות. אני נכנס לדירה שלי סוגר את הדלת עם הרגל, מתקדם לחדר שלי ונופל למיטה בעייפות. אני עוצם עיניים ובלי לשים לב אני נרדם.
אני פוקח את עיניי לאט ורואה דמות עומדת מולי. אני במהירות פוקח את עיניי ורואה את קמילה היפיפייה. ״מּי הּאיִ ספּאונטּאטוֹ.״ (הבהלת אותי) היא מושכת בכתפיה באדישות, מסתובבת ויוצאת מהחדר. אני קם מהמיטה והולך אחריה. ״אתה צריך להתחיל לדבר באנגלית, סידרתי לך משרה מלאה בעסק של אחי.. הוא כבר יסביר לך מה אתה הולך לעשות.״ אני עדיין עייף מכדי להבין על מה היא מדברת וכל מה שאני מבין זה שאני צריך להתחיל לדבר באנגלית, ״פּרכּה דּבוֹ פּרלרהּ אינּגלסהּ?״ (למה אני צריך לדבר באנגלית?) אני שואל אותה בעייפות, ״כי ככה אמרתי.״ אני מהנהן בלי לקלוט את ההסבר שלה. אני אתחיל לתרגל את האנגלית שלי. ״איך.. אמממ.. סּאיִ אנטּרטוֹ?״ (נכנסת?) היא מסתובבת אליי, ״הדלת הייתה פתוחה.״ סוף סוף עיניי מצליחות להיפתח עד סופן. אני הולך למטבחון ומתחיל להכין לעצמי קפה, ״את.. וֹלהּ, קפה?״ (רוצה) היא מנידה בראשה, ״תשתה מהר ורד למטה, אני אזמין מונית.״ היא יוצאת מהדירה ואני נושם עמוק, מעביר את הקפה לכוס חד פעמית. אני יורד למטה וקמילה מחכה לי שם, רק עכשיו אני שם לב ללבוש שלה.. היא נראית כמו אשת עסקים, היא לובשת מכנס שחור וארוך שעוטף את מותניה בצורה מחמיאה, חולצת כפתורים לבנה שקופה קצת.. מאחורי החולצה יש את החזייה השחורה עם התחרה, שגם נורא מחמיאה לה. ומעל לחולצה הדקה היא עטופה במעיל סתווי שחור, שבעצם הוא כמו חליפה רק לנשים. היא האישה הכי יפה ששכבתי איתה.. ״נעלת את הדלת?״ היא שואלת אך אני לא מקשיב, ״לורנזו!״ היא קוראת לי ואני מתעורר מהחלום בהקיץ שהיה לי. ״מה?״ היא נאנחת ביאוש, ״שאלתי אם נעלת את הדלת..״ אני עולה בחזרה בשביל לנעול כי כמובן ששכחתי.. היא הולכת להיות קשה.. אני מוציא את המפתח מהכיס האחורי של הג׳ינס שלי ונועל את הדלת, יורד בחזרה וקמילה כבר מחכה לי בתוך מונית. אני נכנס לידה מאחורה ונשען על המשענת של הכיסא.. חושב איך הגעתי למצב הזה.. ועוד עם קמילה? הבחורה הכי קשוחה שאני מכיר. ״אנחנו נוסעים עכשיו לארוחת צהריים אצל ההורים שלי.. אתה ואני מאורסים.״ אני נזכר ששכחתי לקנות טבעת וחזרתי אחרי המשמרת הביתה. שיט! ״שכחתי לקנות טבעת.״ אני אומר לה. קמילה נותנת לנהג כתובת חדשה, שם מסובך שאני לא זוכר, כנראה של חנות תכשיטים כלשהי. אחרי כמה דקות אנחנו עוצרים ליד חנות מוארת, ויוצאים מהמונית. אנחנו נכנסים וקמילה הולכת ישר למוכרות שעומדות בקופה, ״אני צריכה טבעת אירוסין.״ היא אומרת ואני כבר לא מקשיב ומתחיל להסתובב בחנות, מסתכל על איזה אקנה לארוסתי היפה. כשאני רואה את המחירים אני מקבל חום. ״קמילה.. אני חושב ש..אממ..אַבּיאָמּוֹ בּיזוֹניוֹ ללכת לחנות אחרת..״ (אנחנו צריכים) היא מבטלת אותי בהנפת ידה, ״אל תדבר שטויות.. את כל התכשיטים שלי אני קונה פה.״ אני מסתכל עליה בתדהמה, ״מאיפה יש לך את הכסף להרשות לעצמך תכשיטים כאלו?״ היא נאנחת בדרמטיות, ״אמרתי לך כבר, המשפחה שלי מסודרת בעניין הכסף.״ אני ממשיך לעבור ולהסתכל על הטבעות. קמילה נעמדת לידי, אני לוקח את ידה ומעביר את מבטי בין הטבעות לבין ידה. ״מה את אומרת על זו?״ אני מצביע על טבעת זהב עם יהלום באמצע, היא נורא עדינה ואני חושב שהיא תהיה הולמת לקמילה. היא מסתכלת ובוחנת את הטבעת מבעד לזכוכית, ״את תוכלי להוציא לנו את זה שאני אוכל למדוד?״ קמילה שואלת את המוכרת והיא מגיבה לה בהנהון וחיוך. המוכרת מוציאה את הטבעת מארון הזכוכית ומגישה אותה לקמילה. קמילה עונדת את הטבעת של קמיצתה ומרחיקה את ידה בשביל לראות אם זה מתאים לה. אני מסתכל גם על ידה. ״אני חושב שזה.. בּליסּימוֹ.״ (יפה) היא מסתכלת אליי, ואני רוצה לנשק את שפתיה. היא מסתובבת, ״אנחנו ניקח את זאת.״ היא מרימה את הטבעת כדי שהמוכרת תבין איזו טבעת היא לוקחת. היא מתקדמת לקופה ואני אחריה. היא מוציאה מהתיק צד שלה את הארנק וממנו כרטיס אשראי. אני עוצר אותה בכך שאני תופס את ידיה, ״אני צריך לשלם על הטבעת. כמה היא עולה?״ אני שואל את המוכרת, ״1,200 אירו.״ עיניי נפערות בהלם, ובלי שאני שם לב קמילה כבר מושיטה לה את הכרטיס אשראי שלה ומושכת אותי בידי מהחנות. היא מזמינה מונית ורק עכשיו שאני מסתכל למטה אני רואה שהיא עם עקבים של 12 ס"מ לפחות. ״את לא אמורה לא ללכת עם.. סּקרפּהּ קּוֹן איִ טאקּי אלּטיִ כשאת בהריון?״ (נעלי עקב) היא מסתכלת עליהן ואומרת, ״עדיין לא הגענו לשלב הזה של הנעליים השטוחות.״ אני מהנהן בתור הבנה. אחרי שלוש דקות מונית עוצרת לידנו, זה בגלל היופי שלה. באיטליה לוקח המון זמן לתפוס מונית. אנחנו נכנסים והיא נותנת לנהג את הכתובת. היא מסתכלת בשעון ידה ונאנחת. ״מה?״ אני שואל באי הבנה, ״אנחנו מאחרים. אמא שלי שונאת שמאחרים לה.״ אני מכיר את התחושה, גם אמא שלי כזאת. ״תיסע מהר.״ קמילה פוקדת על הנהג, והוא ממלא את פקודתה.
אחרי כמה דקות אנחנו מגיעים. אני משלם לנהג, ויוצא בעקבות קמילה שכבר מתקדמת לבית הוריה. ״סּיאָמוֹ אַריבטּי!״ (הגענו) קמילה צועקת אל החלל המואר.

25/8/2022