She is...

מתיאו🥀

אתם מכירים את ההרגשה הזאת שאתם כל כך קרובים פיזית למישהו שאתם מרגישים את זה בגוף שלכם? אני מרגיש את זה ברגע שאני נכנס לאחוזה שפּוּרוֹ אמורה לשהות בה.
אני אומר לחיילים שלי לפשוט על הבניין, לחפש בכל מקום. אני עולה במדרגות, ואני שומע מים זורמים. אני שומע גם בכי של אישה מדלת הממוקמת בהמשך המסדרון. אני מתקדם לכיוונה במהירות, לוקח תנופה ונכנס בדלת עם גופי הרחב. אני רואה שחור בעיניים כשאני רואה את פּוּרוֹ עירומה שכובה באמבטיה ללא הכרה, ולידה יושב לא אחר מאשר אנטוניו. הבגידה צורבת את חזי, הוא היה אחד החיילים שהכי סמכתי עליהם. אני מתקדם אליו בזעם והוא קם מהישיבה שלו ונעמד מולי. אני תופס אותו בחולצתו ומצמיד אותו לקיר בחוזקה. אני מתחיל להתאגרף בפניו בחוזקה, משאיר סימנים ודם. אני שורק לחיילים שלי לאות שאני בחדר הזה ורק דקה או שתיים עוברות עד שכולם מגיעים. ״תיקחו אותו למרתף, אטפל בו יותר מאוחר.״ הם עושים כמצוותי ואני מתקדם לעבר פּוּרוֹ העירומה, ששוכבת באמבט חסרת הכרה. אפילו שהיא הייתה בשבי שבוע וחצי היא הכי יפה בעולם. אני שולח את ידיי לכיוונה בכדי להוציא אותה ולעזור לה. שערה הרטוב צונח על ידיי ומרטיב אותן ואני מאוד מתאפק לא לנשק אותה כשהיא חסרת הכרה ולא יכולה להתנגד. אני מניח אותה על הרצפה ומוריד ממני את ג׳קטי, מניח אותו בזהירות ובעדינות על כתפיה הקטנות והזעירות. אני מרים אותה על ידיי בתנוחת כלה, ויגיע היום שבו אני אסחוב אותה ככה כשהיא לובשת שמלת כלה. אני מתקדם לכיוון היציאה, אך כאב חד מפלח את גבי ותופס אותי לא מוכן. אני שומט בטעות את פּוּרוֹ על הרצפה ושולח את ידי לגבי במהירות לבדוק מה תקעו לי בגב. אני ממשש את גבי ומרגיש את להב הסכין. אין לי זמן עכשיו לטפל בזה אז אני פשוט מסתובב, לבדוק מי הבוגד הנוסף, אבל.. אני לא מזהה את האישה? שזרקה עליי סכין חדה. היא לא מהחיילים שלי. אני מתקדם לעברה בצעדים מאיימים ותופס את זרועה, פורק אותה מנשקיה, עכשיו כשהיא בלי נשק אין דבר שהיא תוכל לעשות לי. ״מי את?״
״מעליב שאתה לא זוכר אותי.״ אני מגלגל עיניה לתשובתה החצופה, ״אני שואל עוד פעם, מי. את.?״ היא לא עונה ולכן אני מצמיד אותה לקיר בחוזקה, שם את ידי הגדולה על פיה ועל אפה וחוסם את דרכי הנשימה שלה. כשאני רואה שהיא מתחילה להחליף צבע אני מוריד את ידי. ״מי את?״ היא לא עונה אז אני חוזר על הטיפול. היא מכחילה עוד פעם ואני מוריד את ידי, ״אל תתני לי לשאול אותך שוב כי בפעם הבאה, תתעוררי במרתף שלי, ואנשים שמגיעים לשם נפגשים פגישה אחד על אחד עם אלוהים, אז או שאת עונה לי עכשיו, או שאת מוזמנת להגיד את מילותייך האחרונות.״
״קוראים לי אורורה.״ אני מושך את זרועה לכיוון פּוּרוֹ ומתכופף להרים אותה על ידיי, יד אחת שלי מחזיקה את פּוּרוֹ ויד שנייה גוררת את אורורה. אני מגיע לרכב ומכניס את פּוּרוֹ, מסדר אותה שיהיה לה נוח. כשאני סוגר את הדלת אני מתקדם לכיוון הבגאז׳ של הרכב, פותח אותו, בוחן את תכולתו ומחליט לבסוף להשתמש רק בחבל. אני מוציא את החבל העבה וקושר את ידיה של אורורה, לצווארה, ואז לרגליה. עכשיו בוודאות היא לא תוכל לברוח. הכנסתי אותה למושב הקדמי שליד הנהג, עקפתי את הרכב ונכנסתי גם אני לאוטו. התנעתי את הרכב ועכשיו אורורה בחרה לפצות את פיה, ״למה פרצת לבית שלי?״ הסתכלתי עליה במבט חטוף ועניתי לשאלתה, ״לא חושב שזה עניינך.״ היא גלגלה עיניים ועצרתי בצד הכביש. החזקתי את לחיה וקירבתי את פניה לפניי, ״תקשיבי לי עכשיו. את כרגע מתנהגת ממש חרא. אז אם את ממשיכה עם הגלגולי עיניים והאנחות שלך, אני דואג שיהיה לך יותר זמן להיות לצידו של השטן בגיהנום. האם אני ברור לך?״ היא לא ענתה, האגו שלה גדול מדי. ״שאלתי. האם. אני. מובן.?״ שאלתי אותה לאט כאילו שאני מדבר עם ילדה נכה, אולי היא באמת כזאת, מי יודע. היא שוב לא ענתה, שחררתי את פניה מאחיזתי הקשה והמשכתי לנסוע. העצבים שלי הגיעו כבר לרקיע. פּוּרוֹ התחילה להתעורר, וכשעיניה הירוקות, העזות, היפהפיות נפקחו, כמעט עשיתי תאונה. היא מיד סרקה את הסיטואציה, ״מתיאו?״ הסתכלתי עליה במראה מחויך, מנסה לא להראות לה עד כמה אני עצבני. ״בלה מיה.. איך את מרגישה?״ היא מהנהנת ומותחת את גופה היפהפה, היא רזתה בזמן שהייתה שם, מי יודע כמה נתנו לה לאכול שם, אולי היא לא אכלה בכלל, אלוהים אדירים! רק המחשבה עליה שהיא כאובה ומחכה לי שאבוא להציל אותה, עלולה לגרום לי להתקף לב. אני מוריד יד אחת מההגה ושולח אותה לעסות את לוח לבי. היא מלקקת את שפתיה היבשות ומניחה את ראשה על החלון. היא עוצמת את עיניה ומנסה להירדם. אני זורק עוד מבט לאורורה, והיא עוד פעם מגלגלת עיניים. כשאגיע אראה מה לעשות איתה.
שאר הנסיעה עוברת בדממה רצויה.

כשאני מחנה את המכונית בחניה, אני יוצא מהאוטו והולך למושב האחורי בשביל להוציא את פּוּרוֹ. היא נאחזת בי כשהיא יוצאת והיא גונחת בכאב. אורורה מחייכת בסיפוק לראות את כאבה, ואני נושך את שפתיי, מתאפק שלא להרוג אותה במקום, ולגלות דחיית סיפוקים. אני עוזר לפּוּרוֹ להתקדם לפתח הבית, בשביל להשכיב אותה במיטה קצת, שתנוח. אחרי שאני מטפל בפּוּרוֹ אני חוזר למכונית, מחייך בסיפוק כשאני רואה שאורורה לא זזה ממקומה. ילדה צייתנית סך הכל. אני אוכל לעבוד עם זה בינתיים עד שאאלף אותה. אני פותח את דלת הרכב ומוציא אותה בכוח.

13/8/2022