She is...

קמילה🗝

כשגיליתי על ההיריון רציתי להתאבד. היה לי רצון פשוט לסיים עם זה, ולא להגיע להשפלה מול הוריי ואחי.
כשמתיאו תפס אותי מחזיקה סכין ומכוונת אותה לגרוני לפני שבע שנים, עולמו התהפך עליו. הוא דיבר עם אמא ואבא והם לקחו אותי לפסיכיאטר. וכמובן שהוא המליץ להורים שלי על אישפוז עד שייראו שהמצב שלי משתפר. כשיצאתי משם יצאתי יותר אבודה ממה שהייתי. הוא עשה לי את הדברים הכי נוראיים שגבר יכול לעשות לאישה. שם זה קרה בפעם הראשונה.

הדמעות שלי זולגות במורד לחיי, ״אנחנו נעזור לה פה. הכל יהיה בסדר..״ הוא אומר בחיוך, מרגיע את ההורים שלי. ״מאמא, פאפא.. אל תשאירו אותי פה.. אני מבטיחה, לא אעשה את זה שוב.״ אני מתחננת בפני ההורים שלי, לא להשאיר אותי במקום הזה. אמא מנגבת את דמעותיי ומפרידה את ידי מהאחיזה בידה. ״מאמא..״ אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומקווה שזה חלום, אך יודעת שזו מציאות, והם באמת נוטשים אותי ומשאירים אותי פה. מתיאו לא יכל לראות אותי ככה אז הוא לא הגיע בכלל. רציתי להסתכל לו בעיניים ולהגיד, ״תראה! זה באשמתך. יכולת להשאיר את זה בנינו, ותראה מה עשית עכשיו.״ אבל לא הייתה לי ההזדמנות, בשבוע האחרון הוא כל הזמן התחמק ממני.
אמא מוחה את דמעותיה ומתרחקת ממני ביחד עם אבא. ד״ר פרנק מושך בזרועי, הרחק מהוריי שמתרחקים גם ככה. אני נאבקת בו, ומנסה להשתחרר מאחיזתו בי. כשאני מצליחה אני מנסה לרוץ עד לאמא ואבא, אני שומעת מסביבי במעומעם קול אזעקה וצעקות. אני כבר רואה את הכניסה, רק עוד קצת. תרוצי קמילה! יותר מהר! אני נופלת ארצה וכאב מפלח את צלעותיי. אני משתעלת ומנסה לקום, אך מרגישה שיש משקל כבד מעליי. אני ממצמצת ופתאום קול האזעקה נהיה חזק יותר ואוזניי מתחילות להשמיע צפצופים. ״תיקחו אותה לבידוד!״ אני שומעת צעקות, ולא מבינה על מה הם מדברים. המשקל שהיה עליי התרומם ולאחר מכן אני רואה שזה שומר, עם המון שרירים. הוא מרים אותי מהרצפה ותופס את שתי ידיי, ועכשיו אני מוגבלת בתנועתי. הוא דוחף אותי במסדרון הלבן, ואז אנחנו נעצרים מול דלת לבנה שיש לה חלון צר במרכזה. אני בולעת את רוקי. השומר משחרר את אחת מידיי בשביל להוציא כרטיס מכיסו, אני מנצלת את המצב, מרימה את רגלי ומנחיתה אותה אל בין רגליו. הוא מתקפל ואני מתחילה שוב לרוץ. לברוח. עוד פעם נשמעות האזעקות המזויינות האלה! כוסעמק!! אני צורחת ותופסת את ראשי עם ידיי, אני קורסת על הרצפה עם ברכיי ופשוט.. בוכה. איך הגעתי למצב הזה? חמישה גברים גבוהים וגדולים מגיעים מולי. אני לא אוכל להתמודד עם חמישה, זה יותר מדי! אני קמה ומסתובבת לצד השני, אך מהצד השני יש את השומר ממקודם. לעזאזל! אני הולכת לאחור בצעדים קטנים ואיטיים ומנסה לחשוב איך אני יוצאת מפה. מתיאו מה עשית? אין לי איך לצאת מפה בינתיים, זה קרב אבוד. אני משעינה את גבי על הקיר וגולשת לאיטי עד שישבני מגיע לישיבה על הריצפה הקרה. פתאום שישה גברים מתנפלים עלי בו זמנית. הם מחזיקים את ידיי בכוח מסביב לגופי, מצמידים אליי בד לבן עם אבזמים שמתחברים בגב. אני בוכה עוד יותר חזק כשהם מהדקים את הבד הלבן והעבה לגופי וסוגרים את האבזמים שממוקמים מאחורי גבי. אני לא מצליחה להזיז את הידיים. הם דוחפים אותי לתוך החדר שממנו ברחתי. שלושה גברים יוצאים מהחדר ושלושה נשארים בפנים. אני בוחנת את החדר במהירות ורואה רק מיטה ישנה. שניים מהגברים מתקדמים אליי ותופסים את גופי כדי שלא אזוז בזמן שהשלישי פותח לי את האבזמים. תודה לאל! לא עובדת דקה וכבר הם משתלטים על גופי ומשכיבים אותי על המיטה בכוח, בזמן שאני נאבקת בהם ומתפתלת בידיהם. הם לוקחים את ידיי לצידי גופי וקושרים אותם. אני מתחילה לבכות שוב. אחרי שהם מסיימים לקשור אותי מחדש, הם עוזבים את החדר ומשאירים אותי ככה.

באותו הלילה הנוראי הזה, ד״ר פרנק נכנס לחדר בעודי קשורה ולא יכולה להתנגד, הוא הוריד את מכנסיו ופשוט אנס אותי. מאז אותו הלילה אני אישה שונה. אני לא אותה הקמילה שהייתי פעם. השתניתי. אז כן, אני שוכבת עם המון גברים, כי זה משכיח את החוויה הראשונה והנוראית. זה מחליף את הפחד בהנאה. אז לפני חודש בערך, עשיתי סקס עם מישהו שמצא חן בעיניי במועדון שביקרתי בו. שנינו היינו שיכורים מדי ושנינו ידענו שזה משהו חד פעמי, והוא שכח לשים קונדום. מהלך קלאסי שלי, לשכוח להגיד לגבר לשים קונדום. זה חשוב, אפילו מאוד. ולא, אני לא רוצה להפיל אותו. הוא הילד שלי. הוא מתנה. מתנה שקיבלתי משמיים, אולי זה הזמן.. אני לא יודעת. אבל זה גורל, ואני מאמינה בגורל ב-100%. אני אמצא את הגבר שאני לא זוכרת את שמו ואגיד לו, ״היי, אני קמילה זוכר אותי? תקשיב, בלילה ששכבנו שכחת לשים קונדום, אז מזל טוב! אתה הולך להיות אבא.״ עכשיו, כל מה שנותר זה למצוא אותו. מתיאו לוקח אותי למסעדה האהובה עליי, הבית של אמא ואבא. ידעתי שאני לא צריכה לבוא איתו. הוא מחנה ויוצא מהאוטו. הוא לא חוזר להגיד לי לבוא, הוא פשוט הולך לבית שלהם. בסדר גמור מבחינתי! אני משכיבה את המושב לאחור עד הסוף ועוצמת עיניים. אני מתחילה לזמזם שיר שנתקע לי בראש, ואז דלת האוטו נפתחת ואבא עומד מחוצה לה. ברור שהוא יישלח את אבא. אני יוצאת מהאוטו ונעמדת מולו. ״לאן נעלמת לנו שבוע?״ הוא שואל אותי, ״סתם, הייתי צריכה קצת הפסקה.״ הוא מהנהן ומושך את ידי לכיוון הבית.

18/8/2022