She is...

מתיאו🥀

אני מתגנב אחרי אבא ואמא החוצה, ואני רואה את אמא מחזיקה את אורורה הקטנה שעכשיו נולדה. מגיעה עוד אישה שנראית בערך בגיל שלהם. ״טוב לראות אותך אנדראה,״ אבא אומר בקול סמכותי. אנדראה מושיטה את ידיה לכיוון אורורה, ואמא מושיטה את אורורה לידיה. ״אנחנו תמיד נהיה איתך בת שלי.״ אמא אומרת ומנשקת את מצחה של אורורה. מה הם עושים? אנדראה הולכת משם עם אורורה על ידיה. אני מתקדם עוד קצת, לא שם לב איפה אני דורך, ודרכתי על ענף. הוא השמיע קול שבירה ואבא ואמא פנו להסתכל מי מתחבא ומצוטט להם. תירוץ עכשיו, תחשוב מתיאו תחשוב! אבא מתקדם לכיווני ואני יוצא ממחבואי. ״מה אתה עושה פה מתיאו?״ אבא שואל אותי, ״קמי עצבנה אותי, אז יצאתי קצת החוצה.״ אבא מהנהן בראשו בהבנה, ״כדאי שתחזור פנימה, עוד מעט אמא תבוא להשכיב אותכם לישון.״ אני מהנהן ורץ חזרה פנימה.

עכשיו אני זוכר. ״קמילה, אנחנו צריכים ללכת למצוא אותה.״ קמילה קמה מהשולחן ואנחנו מתקדמים לכיוון היציאה מהבית, אבל בתזמון מושלם, אבא נכנס. הוא נראה כועס כמו שלא כעס כבר הרבה מאוד זמן. הוא מתקדם אליי, תופס בחולצתי ומצמיד אותי לקיר בחוזקה. ״למה היא בוכה?״ הוא שואל בתוקפניות, ״סחטנו אותה.״ קמילה אומרת בלי רגש. אבא מסתובב אליה, ״אתם מה?״ קמילה מהנהנת, ״סחטנו אותה.״ הורידים של אבא פועמים בזעם. הוא התקרב לקמילה וסטר ללחיה, היא נופלת על הקרקע מחוזקת המכה. זהו. אני תופס את אבא מאחורה והפעם תורי להצמיד אותו לקיר. הוא הרביץ לקמי, והיא בהריון. קמילה מתחילה לבכות ולתפוס את בטנה. אני מסתכל עליה, ״מתיאו קח אותי לבית חולים.״ אני עוזב את אבא ומתקדם לקמילה, אני מרים אותה על ידיי בעודה בוכה. אני מתקדם לכיוון היציאה אך קמילה מפריעה לי בדרך כשהיא תופסת את הקיר בידה. ״תוריד אותי. מתיאו! תוריד אותי!״ היא צורחת עליי, ואני ממהר להוריד אותה מידיי, הפנים שלה מתעוותות בכאב, היא שולחת את ידה אל בין ירכיה, נוגעת בפנים ירכה ומרימה את ידה בחזרה אל מול פניה. היא צורחת בכאב ובצער כשהיא רואה מה מכסה את ידה. דם. התינוק שלה נפל. אני מסתובב לאבא והוא עומד בשוק ומזועזע, מביט בסיטואציה. ״קח אותה לבית חולים, אני הולך לחפש את אחותי הקטנה.״ הוא לא קולט מה שאמרתי ואיך אני יודע על אורורה אבל הוא מרים את קמילה ומנסה להרגיע אותה. אנחנו יוצאים והאוטו של אבא חסר. ״קח אותה באוטו שלי״ אני אומר וזורק את המפתחות לעברו. הוא ממהר להכניס את קמילה לאוטו, ולהיכנס גם הוא. תוך דקה הוא כבר לא נמצא. יש על המכונית של אבא איתורן, כמובן. אני נכנס לאפליקציה ובודק מה מיקומו של הרכב, כנראה שגם אורורה שם. ליד בר כלשהו. אני לוקח אוטו אחר ומתחיל לנסוע לשם. אני רואה את אורורה שיכורה לגמרי נשענת על הפגוש הקדמי של הרכב. אלוהים אדירים. אני מתקדם לכיוונה של אורורה, ו.. היא נרדמה, יופי. יהיה לי יותר קל ככה. אני מרים אותה על ידיי ומכניס אותה לרכב שאיתו הגעתי. היא מתמקמת בנוחות, ורק אחרי שאני מוודא שנוח לה אני נכנס למושב הנהג ומתחיל בנסיעה. באמצע הנסיעה היא מתחילה לזוז בכיסא, ״אל תשלחי אותי לשם.״ היא מתחילה לדבר, אני מסתכל עליה והיא עדיין ישנה. מה לעזאזל? ״אני לא רוצה לפגוש אותם, טוב לי עכשיו, למה את חייבת להרוס לי את זה?״ אני מקשיב לכל מילה. ״הם כבר באו לפה פעם, למה אני חייבת לפגוש אותו שוב, אחרי שהוא העליב אותי ורמז שאני זונה?״ אני בולע את רוקי, באמת אמרתי לה את זה. אני ממשיך בנסיעה והיא עוברת בשקט. אני חונה את המכונית ויוצא. אני מרים את אורורה על ידיי ולוקח אותה פנימה. אני משכיב אותה על המיטה בחדר האורחים ומכסה את גופה. ״אני יודע שלא הכרנו כל כך טוב בגלל כל מיני סיבות, אבל עכשיו זה הזמן שנכיר קצת, אורורה הקטנה.״ אני קם מהמיטה וסוגר אחריי את הדלת בעדינות. אני עולה לחדר שלי ושל פּוּרוֹ ואני רואה שהיא כבר ישנה. אני מסתכל עליה עוד כמה דקות ונכנס להתקלח.

כשאני יוצא מהמקלחת אני שם בוקסר ונכנס למיטה, ליד בלה מיה שלי. אני נאנח בשביעות רצון, עד שפּוּרוֹ מתחילה לזוז במיטה, כאילו היא נאבקת במשהו.. או, במישהו? אני מנסה לעצור אותה כדי שלא תפגע בעצמה בטעות, ״טִי פְּרֵגוֹ..״ (אני מתחננת) היא אומרת כשהיא מפסיקה לנסות להשתחרר מאחיזתי, ״פּוּרוֹ.. קומי, זה רק חלום. בלה מיה.. תתעוררי..״ אני מלטף את פניה ואת שיערה בעדינות. היא פותחת את עיניה הירוקות והיפהפיות. ״מתיאו..״ היא מתחילה לבכות ואני מחבק אותה, ״הכל בסדר.. בלה מיה, הכל בסדר..״ אני מנסה להרגיע את הבכי שלה.
אחרי שהיא נרגעת ונשכבת בחזרה על המיטה, אני מתחיל להעביר את אצבעי בעדינות ממצחה על אפה, עד שהיא נרדמת. אני נושק למצחה ונשכב גם כן, אני מחבק אותה קרוב אליי ומתחיל להירדם.

אני שומע צרחה מקפיאת דם, אני מסתכל על השעון שמראה את השעה 5:42 לפנות בוקר. אני קם מהמיטה והולך לכיוון שמע הבכי. זה מהחדר של אורורה. אני נכנס במהירות ורואה אותה מכווצת בתוך עצמה, בוכה בקול והיא פשוט נראית.. מפוחדת. ״אורורה..״ היא מרימה את ראשה למשמע קולי ומתרחקת ממני כמה שהיא יכולה, עד שהקיר עוצר אותה. אני מתקרב ומנסה לא להבהיל אותה עוד יותר, ״תתרחק ממני!״ היא צועקת עליי. אני מרים את ידיי לאות שלא אפגע בה. ״אני לא אפגע בך, אני רוצה בטובתך..״ היא ממשיכה לבכות, ״אתה לא רוצה בטובתי. אתה שונא אותי בדיוק כמו שאתה שונא את אויביך!״ היא משליכה עליי את מה שהיא חושבת. ״לא. אני אתחיל להכיר אותך יותר, כי לקחו אותך ממני כשהייתי בן 5 ולא היה לי מה לעשות עם זה. תתני לי הזדמנות לתקן..״ אני אומר בשקט, ״בבקשה אל תפגע בי.״ היא אומרת בקול חלוש, ״לא אפגע בך. יש לך את המילה שלי.״

21/8/2022