She is...

אפילוג🌱

פּוּרוֹ:
״מתיאו, תפסיק לפנק אותה, היא צריכה ללכת לישון!״ אני נוזפת בו בחיוך. ״פּוּרוֹ, בחייך! תראי את הילדה, היא ערנית לגמרי.״ אני מגלגלת את עיניי וצוחקת. ״כן, אמא! אני ערנית לגמרי!״ אמוֹרָה אומרת לי ומוציאה את לשונה לכיווני. אני מנידה בראשי בשעשוע. ״אאוץ׳.״ אני משתנקת. מתיאו ישר מסתובב לכיווני, ״מה קרה?״ הוא שואל. ״הבן שלך יהיה שחקן כדורגל כשיגדל.״ מתיאו מחייך בגאווה. אני מניחה את ידי על בטני ההריונית ומרגישה את הבעיטות של הילד הקטן שמתוכנן לצאת ממש עוד חודש וחצי. מתיאו מתקדם לכיווני ומניח את ידו על ידי. אני מסתכלת עליו מביט בבטני בהערצה, הערכה ואהבה. הוא מרים את מבטו לעיניי ומצמיד את שפתינו לנשיקה עדינה. ״איכככככ!!! תפסיקו להתנשק!!״ אני שומעת מהצד את קולה של אמוֹרָה נוזף בנו. אני מגחכת. ״אנחנו נפסיק רק אם תלכי לישון עכשיו.״ אני אומרת לה וזה עובד כמו קסם. היא נשכבת במיטתה ומכסה את עצמה בשמיכה. ״לילה טוב, אמורה מיו.״ (אהבה שלי) מתיאו מנשק את מצחה של אמוֹרָה. ״לילה טוב, אבא.״ היא מחבקת את צווארו בידיה הקטנות. ״לילה טוב, מתוקה.״ אני אומרת לה ובתגובה נשמע פיהוק. אני מצחקקת וסוגרת את דלת חדרה.

קמילה:
״אני לא רוצה ללכת יותר לבית ספר לעולם!״ דנטה מתלונן ואני מגלגלת את עיניי. ״אז איך תהיה חכם כמו אמא שלך?״ לורנזו מתערב בשיחה. ״אני כבר חכם! אני יודע כמה זה
2+2!״ הוא אומר בגאווה שירש ממני. ״אה כן? וכמה זה אדוני הצעיר?״ לורנזו שואל אותו ומנסה להתקיל אותו. הוא מחשב באצבעותיו הקטנות כמה זה 2+2 ואני מצחקקת. ״זה שווה 4!״ דנטה צועק על לורנזו בגאווה. ״נכון. וכמה זה 2x2?״ לורנזו שואל אותו, ואני לא מתאפקת ופורצת בצחוק. ״לא יודע, אבא! עוד לא למדנו כפל!״ הוא צועק בתסכול על לורנזו. ״ובשביל לדעת את זה אתה צריך ללכת לבית ספר.״ לורנזו אומר, מנסה לא לצחוק מפרצופו הזועף של דנטה. פעמון הדלת מצלצל ואני ניגשת לפתוח. רואה את משפחתו של לורנזו שהגיעה לאכול איתנו ארוחת ערב. ״שלום!!״ אני מקבלת את פניהם בחיוך. הם מחזירים לי חיוך חם ואוהב ונכנסים פנימה. ״אתה צריך לסיים עד סוף השבוע את שיעורי הבית האלה!״ אני שומעת את לורנזו פוקד על דנטה. אמו של לורנזו מחייכת אליי, ״הוא בדיוק כמוהו. אני זוכרת שהייתה לנו את אותה המריבה לפני 15 שנה.״ היא אומרת בחיוך ואני מצחקקת.

אמוֹרָה:
אני מתיישבת ליד דנטה בקפיטריה של בית הספר. אני עכשיו בכיתה י״א ודנטה בכיתה י״ב. ״אני פשוט לא אוהבת את המורה הזאת, היא מעצבנת אותי.״ אני מתלוננת לו. ״כל המורים מעצבנים אותך, אמוֹרָה.״ הוא אומר בגלגול עיניים. ״לא נכון! יש כמה שאני אוהבת.״ אני אומרת בהיסוס. ״אמוֹרה. אנג׳לה. ונטורה!״ אני עוצמת את עיניי ביאוש למשמע קולו של אבא מאחוריי. אני מסתובבת, ״כן, אבא?״ אני אומרת בחיוך מתוק שתמיד מרכך אותו. ״למה הציונים שלך ירדו כל כך?!״ אני מכווצת את גבותיי, ״בשביל זה הגעת לבית ספר?!״ אני שואלת אותו בחוסר אמון, מעוצבנת קצת. ״המורה שלך התקשרה ואמרה לי לבוא איתה לשיחה. היא המליצה שאת תיפגשי עם תלמיד שיותר מתקדם בחומר אחרי שעות בית ספר ושתלמדו. דיברתי עם אמא שלך, היא אמרה שזה נשמע לה רעיון לא רע. אז בשיעור הבא את תיגשי למורה ותגידי לה שאת רוצה להיפגש עם התלמיד.״ עיניי פעורות. ״אני לא אעשה את זה לעצמי!״ אני צועקת עליו וכל העיניים בקפיטריה מסתכלות על המריבה שלי עם אבא שלי. ״את כן.״ אני מגלגלת את עיניי וחוזרת לאכול, עצבנית.

עבר שבוע מאז והיום זו הפגישה הראשונה שלי עם... איך קראו לו? פביו. לעזאזל עם זה! אני שונאת לבקש עזרה מאחרים, בדיוק כמו שאני לא אוהבת לקבל אותה. אני יושבת ומחכה לו בספריה הגדולה, ועוד יש לו את האומץ לאחר לי. אין פה כמעט תלמידים כי היום זה חג ושיחררו אותנו מוקדם היום. אבל ברגע שהפביו הזה נכנס לספריה עיניי נפערות ונשימתי נעתקת. הוא הבן אדם הכי יפה בבית הספר. השיער הכהה שלו נופל על מצחו בתלתלים קטנים ויפים. הוא גבוה, העור שלו שזוף, ומבנה גופו רחב, מעיד על שרירים. ״את שומעת
אותי?״ אני שומעת פתאום. אני מסתכלת למעלה ורואה אותו מביט בעיניי. ״סליחה, לא שמעתי. מה אמרת?״ אני ממהרת להתנצל. ״שאלתי אם את אמוֹרָה?״ אני מהנהנת. ״נעים מאוד, אני פביו.״ הוא מושיט את ידו ללחיצה ואני לוחצת את ידו.

13.4.2023
מי שלא שמה לב... נתתי פה רמז שהולך להיות ספר שני😉