She is...

מתיאו 🥀

נכנסתי עם פּוּרוֹ למטוס הפרטי שלי שייקח אותנו ישר לשדה התעופה ליד הבית שלי, שלנו.
חצי שעה אחרי שהתיישבנו פּוּרוֹ נרדמת ואני מתחיל לעבור על אימיילים בטלפון שלי.
אחרי רבע שעה אני מסיים ומתחיל לנמנם גם קצת לפני שנגיע. כמה דקות אחרי אני שומע תזוזות מהכיוון של פּוּרוֹ. אני מסתכל לכיוונה ורואה שהיא עצרה את תנועותיה והיא עדיין ישנה. אני חוזר לתנוחה שהייתי בה לפני, ואני עוד פעם שומע תזוזות מכיוונה. אני מסתכל עוד פעם ורואה שהיא זזה בפראות, כאילו היא נלחמת במשהו.. או.. במישהו. פאק. אני מתרומם ותופס את ידיה שלא תפגע בעצמה בטעות תוך כדי. היא תופסת את ידיי בחוזקה ושורטת אותי עם ציפורניה. אני מביט בה ברחמים ומחכה שתתעורר מהסיוט שקרה מתישהו בשנתיים האלו שלא הייתי שם בשביל לשמור עליה. ״מי עשה לך את זה מיה בלה?״ אני שואל בחוסר אונים את פּוּרוֹ שעדיין מנסה להשתחרר מאחיזתי הנוקשה. לבסוף היא פותחת את עיניה בפתאומיות ואני ישר ממהר להתכופף לגובה שלה ולחבק אותה, להרגיע אותה. ״ששש... את כבר לא שם מיה בלה..״ היא בוכה בזרועותיי ואני ממשיך לשלוח לה משפטים מרגיעים וחמים. היא מחבקת אותי בחוזקה כאילו אני העוגן שלה. אני הולך להיות העוגן שלה. ״א-א-אני... מתיאו..״ היא בוכה בחוסר אונים. ״את בטוחה עכשיו. אף אחד לא ייגע בך יותר.״ היא ממשיכה לבכות בכי שקורע את ליבי הלא קיים. אני ממשיך לנסות להרגיע אותה. היא מתנשמת בכבדות ומתחילה למלמל אבל אני לא מבין מילה ממה שהיא אומרת אני מתרחק ממנה, ״תנסי לדבר ברור רגע.״
״אין לי אוויר. אני לא נושמת.. מתיאו..״ היא אומרת תוך כדי שהיא מנסה לשאוף אוויר לראותיה. אני מסתכל לעיניה ״תתרכזי בקול ובעיניים שלי..״ אני מושיט את ידי לאפה ״תריחי את הפרח..״ היא מריחה את הפרח הדמיוני ״יופי. עכשיו תכבי את הנר.״ היא נושפת אוויר מפיה. ״יופי, עוד פעם.״ ככה אני חוזר איתה על הפעולה כמה פעמים עד שהיא מתחילה להירגע. בסוף התקף החרדה שהיא חוותה היא קופצת על גופי ומחבקת אותי בחוזקה. אני מתענג על ריח השמפו שלה ומחבק אותה בחוזקה בחזרה. כשאני מנסה להוריד אותה חזרה לכיסא שלה היא לא משחררת את אחיזת החנק שלה מצווארי. ״מה עכשיו?״ אני שואל אותה בשעשוע, ״תשב.״ היא פוקדת עליי בגיחוך ואני עושה כמצוותה. אני מתיישב על הכיסא כשהיא עדיין עליי. היא מחייכת באושר ומחבקת את כתפיי הרחבות. היא צוחקת כי אני מדגדג קצת את צדיה בשביל להקל על האווירה. אני מסתכל עליה בהערצה והיא מחזירה לי מבט מאוהב. ״אני אוהב אותך.״ היא מחייכת חיוך מאוזן לאוזן ומנשקת אותי. ״אני אוהבת אותך.״ אלוהים... איך התגעגעתי אליה. לשיער החום והחלק שלה, לעיניים הירוקות שגורמות לי להתאהב בה כל פעם שאני צולל לתוכן, לפה המתוק והטהור שלה.. לטעם שלה! היא משעינה על כתפי את ראשה ואני מלטף שערה בזמן שאני מחכה שתירדם בחזרה. כשאני מבחין שנשימותיה מאיטות והופכות להיות עמוקות, אני מבין שהיא נרדמה. ואני? אני מרגיש אושר עילאי שסוף סוף מצאתי אותה. היא נולדה להיות בשבילי, ואני נולדתי בשבילה. אני עוצם עיניים בשלווה ומנמנם כשהיא עליי.

אני מסתכל על פּוּרוֹ באהבה וברחמים בזמן שהיא בוכה בידיי. ״בבקשה אדוני אל תעשה את זה.״ היא מתחננת שאעזוב אותה, אבל לי יש תוכניות אחרות. ״אני לא אפגע בך מיה בלה. אף פעם. תזכרי את זה.״ אני אומר לה ומצמיד את הממחטה עם חומר ההרדמה לפיה ולאפה. לוקח לה כמה שניות להירדם בחוסר ברירה בידיי.

אני מתעורר מהחלום מתזוזות שאני מרגיש ופוקח את עיניי, רואה שפּוּרוֹ מתנועעת על גופי. כשהיא מבחינה שהתעוררתי היא מחייכת במבוכה ואומרת בקול חלש ״אממ.. לא התכוונתי להעיר אותך. פשוט משהו מפריע לי לשבת בנוחות.״ היא מצחקקת ואני מביט בה בבלבול ואז קולט שהחבר שלי עומד דום. ״הו.. אכפת לך שאני אקום לסדר את הבעיה הזאת שמפריע למיה בלה שלי לישון?״ היא מצחקקת במבוכה וקמה מרגליי, כך שעכשיו אני מרגיש עירום בלעדיה. אני מתרומם והולך לכיוון השירותים.

אני מוריד את מכנסיי ומתחיל לשפשף את איברי בתנועות קצובות ומדמיין את פּוּרוֹ שלי מתחתיי עוזרת לי. היא כל כך תמימה וטהורה היא אף פעם לא ראתה עדיין את איברי. והיא הייתה עדיין בתולה אם לא הבן זונה הזה היה עושה את המעשה הכי נוראי שבן אדם יכול לעשות. זו צלקת שלא עוברת בחיים. ואני הולך למצוא אותו ולדאוג שלא ייגע יותר באף אישה בחיים שלו. סטיתי ממחשבותיי. אני חוזר לדמיין את עיניה הירוקות של פּוּרוֹ מסתכלות עליי מלמטה וגומר בעוצמה. אני מנסה לשמור על גניחותיי בפנים כדי לא להביך את פּוּרוֹ אבל לא מצליח לשלוט בהן והן יוצאות מגרוני.

אני חוזר ורואה את פּוּרוֹ מתבוננת מהחלון עם עיניה הירוקות והטהורות. זה המראה הכי יפה שראיתי בחיי. אני מתיישב בכיסא לידה ומתקרב לכיוונה בשביל לחגור אותה כי אנחנו לקראת נחיתה. היא מרוכזת במשהו אחר כי היא מתכווצת כשאני חוגר אותה. אני מסתכל עליה והיא עוצמת את עיניה ודמעות זולגות על לחייה הסמוקות. אני מוחה את דמעותיה באגודליי והיא משתנקת מפחד. ״תפתחי את העיניים בלה מיה..״ היא מצייתת לי ופוקחת את עיניה, כשהיא רואה אותי העיניים הירוקות והבוהקות מהדמעות מביטות בעיניי החומות והיא נאנחת בהקלה. ״מתיאו..״ היא בוכה ואני ממהר לחבק אותה. אני לא יודע מה החזיר אותה לסיוט הזה אבל אני אשאל מתישהו. כרגע, אני נותן לה את הזמן שלה להסתגל למצב החדש.

25/7/2022