She is...

פּוּרוֹ💎

אני רואה אישה בלונדינית במפתן דלת ביתה, כנראה, אני לא יודעת של מי הבית הזה. עקבתי לפה אחרי מתיאו. נמאס לי שהוא מוציא אותי מהעניינים. אני מחזירה את עצמי למציאות ומתבוננת בסיטואציה. מתיאו עומד מאחורי איש שנמצא כרגע על הברכיים ואני רואה שהוא קצת חבול. האישה הבלונדינית מכוונת אקדח לאיש שעל הברכיים. פתאום שחור מכסה את עיניי וידיים שריריות וגדולות עוטפות את גופי. אני שומעת קול ירייה וקופאת במקומי. הבד השחור מוסר מראשי ומולי אני רואה את מתיאו. ״מה את עושה פה? למה את לא בבית?״ אני לא עונה לשאלותיו. הוא תופס את זרועי ומושך אותי מחוץ לשיח שמאחוריו התחבאתי. הוא חוצה את הכביש תוך כדי שהוא מושך את זרועי, אני מסתכלת לכיוון הבית ורואה את האיש ממקודם, שוכב על הבטן ונהרות של דם זורמים ממנו. אני צורחת צרחה מזועזעת, מה קרה פה? מתיאו מושך אותי עוד יותר חזק ובלית ברירה אני מתחילה ללכת אחריו. ״מתיאו..״ הוא מתעלם ממני וממשיך ללכת עד הבית שלנו. הוא עולה איתי לחדר ושפת גופו מסגירה את הזעם שלו ברגע זה. הוא מצמיד אותי לקיר ולא מתייחס לדמעות הזולגות של לחיי, ״מה לעזאזל את עשית שם?!״ הוא מסנן, ״אתה מכאיב לי מתיאו.״ הוא צועד צעד אחורה, מעביר את ידיו בשערו ומסנן שורה של קללות. אני מחליטה להקל עליו ולהמשיך בתוכניות שתכננתי לערב המיוחד הזה. אני מתקרבת אליו ונוגעת בכתפו בעדינות. הוא לא מסתובב אליי. ״מתיאו?״ אני שואלת, רוצה שהוא יגיב לי, משתוקקת שהוא יגיב לי. אך הרצונות שלי לא נענים והוא אינו מגיב. אני שומטת את ידי מכתפו והולכת לשירותים. אני פושטת את בגדיי ומסתכלת על עצמי במראה. עיניי מתחילות להזיל שוב דמעות גדולות ומלוחות על לחיי. אני לא טורחת לנגב אותן ואני מאפשרת להן ליפול על הרצפה הקרה. אני עוצמת את עיניי וקורסת על ברכיי. הפעולה מכאיבה לי קצת, אבל כרגע אני לא מייחסת חשיבות לכאב. אני שומעת במעומעם דפיקות בדלת אך גם להן אני לא מייחסת חשיבות. כרגע הלב שלי מתבטא, ואני מקשיבה לקריאת העזרה שהוא זועק. אני מרגישה ידיים חזקות וגדולות עוטפות אותי, רק אחרי זה אני מרשה לעצמי להתפרק. אני נשכבת בזרועותיו ומחפשת הגנה באחיזה שלו. ״לא התכוונתי להכאיב לך בלה מיה, למה עשית את זה?״ התכוונתי לשאול למה הוא מתכוון, מה עשיתי? אך הראייה שלי השחירה ועיניי נעצמו בחוסר כוחות.

אני שומעת צפצוף מעצבן לידי, ואני מרגישה צמאה הגרון שלי יבש כל כך. אני פוקחת את עיניי ואור חזק מסנוור אותי, אני מרגישה שהגב שלי כואב, אני מנסה להתרומם ולמצוא תנוחה נוחה יותר. אני רואה בזווית עיניי תנועה חדה ומסתכלת לכיוון. אני רואה את מתיאו מסתכל עליי בהלם. ״מה קרה מתיאו?״ אני שואלת אותו בקול צרוד. ״את ערה!״ הוא מחייך בהקלה, ״מה קרה לי מתיאו?״ הוא מניד בראשו באי אמונה, ״מה קרה לי מתיאו?״ אני שואלת שוב. בפנים שלו נשכח כל זכר לשמחה והקלה. ״הרופאים אמרו שהתפתחה אצלך בולימיה פּוּרוֹ.״ מפי נפלטת יבבה חסרת אונים, אני מתחילה להניד בראשי בהיסטריה, ״לא שוב, לא שוב. מתיאו תעזור לי. תציל אותי מזה.״ הוא מתרומם מהכיסא בשביל לחבק אותי אבל אני קמה ממיטת בית החולים ומפלחת את דרכי במסדרונות, ״פּוּרוֹ עצרי! הרופאים אמרו שלא תתאמצי! תפסיקי לרוץ!״ אני מרגישה את ידו לופתת את זרועי בחוזקה ומאמצת אותי לחיקו. אני מנסה להשתחרר אך הוא מחזק את האחיזה שלו. ״עוף ממני מתיאו, אני חייבת לצאת מכאן.״ אין לי אוויר. אני לא מצליחה לנשום. אני מתחילה להתנשף בתוך החיבוק המוחץ של מתיאו. הוא משחרר את גופי ואני רצה החוצה מהבית חולים. נשכבת על הכביש, עם הפנים לשמיים. הכוכבים מנצנצים ונותנים לי נוף יפהפה. אני מכניסה לגופי נשימות עמוקות ומרגישה שלאט לאט גופי נרגע.
אחרי כמה דקות אני מתרוממת ונכנסת בחזרה לבית החולים.

״אני אוכלת מספיק, אני לא צריכה את כל האוכל הזה כי אני לא רעבה, לא בגלל סיבות אחרות!״ אני צועקת על מתיאו שהעמיס לי על הצלחת כאילו אני יוצאת למלחמה והוא לא יודע מתי הפעם הבאה שאני אכניס אוכל לפה שלי. ״מה אמרת עכשיו?״ הוא שואל אותי ואז הבנתי את הפליטת פה שלי. ״מתיאו, אל תעשה מזה סיפור. הכל בסדר איתי, אוקיי? באמת!״ הוא קם משולחן האוכל ולוקח איתו את צלחת האוכל. אני שומעת חריקה של ארון וחריקה שמעיד על סגירתו. הוא חוזר בלי הצלחת, ״איפה הצלחת שלך?״ אני שואלת אותו בחוסר סבלנות, ״אם את לא אוכלת, אני גם לא אוכל.״ לוקח לי בדיוק שנייה להבין מה הוא אמר עכשיו. אני קמה מהשולחן וצועדת במהירות למעלה, לחדר שלנו. אני טורקת את הדלת ונועלת אותה אחריי. אני נשענת על הדלת וגולשת עד שאני מגיעה לרצפה. הדמעות שלי כבר זולגות במורד לחיי, שוב. אני שומעת דפיקות על הדלת. אני לא מתייחסת. ״פּוּרוֹ תפתחי את הדלת לפני שאני שובר אותה!״ הוא צועק מבחוץ. אני מתרוממת ופותחת את נעילת הדלת. הוא פותח את הדלת בתנופה ואני לא מתייחסת אליו והולכת לשירותים. אני שוב נועלת את הדלת וממלאה לעצמי אמבטיה. מתיאו לא מציק לי בזמן הזה, הוא כנראה מחכה לצרוח עליי אחרי המקלחת.

אחרי 40 דקות אני יוצאת מהמקלחת ומתחילה לייבש את שערי עם המגבת. ״אני יכול להיכנס?״ אני שומעת את קולו של מתיאו מחוץ לדלת, אני לא עונה לו. הדלת נפתחת בעדינות והוא נכנס. הוא מחורר חורים בגופי עם מבטו. ״תפסיק להסתכל עליי אתה מביך אותי.״ אני אומרת לו בקול שקט. ״טי ריקּוֹרדי דיִ פּרלּרהּ איטּלּיאָנוֹ?״ (את זוכרת לדבר באיטלקית?) אני מביטה בו מוזר, ״סּי...״ (כן) אני עונה לו בחשד, ״ריקּוֹרדּי איִל סיגּניפיִכּטּוֹ דּלהּ בּלהּ מיהּ?״ (את זוכרת את המשמעות ל׳יפה שלי׳?) אני מגלגלת את עיניי ומרגישה שזעם עולה לראשי. אני מסתובבת אליו בעצבים, ״אני נשבעת לך מתיאו שאם תוסיף מילה אחת בנושא אני פשוט אחזור לוושינגטון והפעם אני אעלם לך לגמרי! אתה לא תמצא אותי גם בעוד 30 שנה.״ הדמעות מתחילות שוב לרדת ללא הפסקה, ״אתה לא יודע למה אני עושה את זה ואיזה סיבות יש לי.. מתיאו אני מתחננת בפניך שתפסיק..״ אני משפילה את ראשי. אני מרגישה את ידיו על פניי מנסות להרים את מבטי אליו. אני מתנגדת ואז הוא מפעיל עוד כוח על האחיזה. אני מרימה את מבטי למבטו בלית ברירה, מסתכלת עליו לכמה שניות ומנחיתה את שפתיי על שלו. אני מובילה אותו לכיוון המיטה, ואז הוא מסובב אותנו ואני נופלת למיטה. הוא עולה מעליי ואני בולעת את רוקי. ״תעשה את זה בעדינות..״ הוא מהנהן ושנינו נפטרים מבגדינו.

12/10/2022