She is...

מתיאו🥀

אני דופק על דלת השירותים בחוזקה כדי שפּוּרוֹ תפתח לי. פתאום אני שומע שקט. שקט מלחיץ. ״פּוּרוֹ אני שובר את הדלת.״ אני מודיע לה לפני שאני הולך כמה צעדים אחורה כדי לקבל תנופה, ״מתיאו!!!!״ אני שומע אותה צועקת בקול חנוק, זה כל מה שאני צריך בשביל לפתוח בריצה קדימה ולשבור את נעילת הדלת. הדלת נפתחת ואני נכנס. אני רואה את פּוּרוֹ מקופלת בצורת עובר. אני רץ לעברה ומרים את גופה אליי, ״אני פה בלה מיה, אני פה.״ פתאום היא פותחת את עיניה ואני רואה שהן רטובות מדמעות, ״מה קרה?״ אני ממהר לשאול, לא מבין כלום. ״אני קראתי לך כל כך הרבה פעמים, אתה לא באת..״ היא בוכה לחזי, ״מתי קראת לי ולא באתי?״ אני שואל, לא מבין על מה היא מדברת. ״כשאנסו אותי קראתי לך, כל פעם ופעם שהוא הרביץ לי קראתי לך, כל פעם כשהלכתי לכנסיה התפללתי לשלומך, כל בוקר אמרתי לך בוקר טוב ושאלתי איך ישנת, כל פעם שהלכתי לישון איחלתי לך חלומות נעימים ואמרתי לך לילה טוב, כמעט כל לילה חלמתי עליך, כל שניה ביום שלי חשבתי עליך. מתיאו, אני לא יודעת למה עזבתי, אני מצטערת, הייתי כל כך אגואיסטית.״ כשהיא מסיימת את הנאום אני מבין את כל הפרטים שהיא אמרה. ראשית, היא לא הפסיקה לחשוב עליי והמצב היה הדדי. שנית, אנסו אותה והרביצו לה, ״מי הרביץ לך?״ אני שואל במהירות, ״מה?״ היא קולטת את פליטת הפה שלה. ״מי לעזאזל הרביץ לך?!״ היא ממהרת לקום על רגליה ולזוז ממני, ״אל תתעצבן מתיאו..״ היא מנסה להרגיע את זעמי, ״אל תגידי לי לא פאקינג להתעצבן, מי הרביץ לך פּוּרוֹ?!״ היא בולעת את רוקה, ״מתיאו די.״ היא מבקשת ואני מכריח את עצמי להקשיב לה ולמתן את כעסי. אני לוקח נשימה עמוקה ועוצם את עיניי. ״את יכולה להסביר לי, מתי זה קרה, איך זה קרה, מי עשה את זה ולמה לא אמרת לי עד עכשיו?״ היא מנגבת את לחייה מהדמעות שירדו לה, ״למה את בוכה?״ היא מרימה את ראשה המושפל אליי בתנועה חדה, היא מתקדמת לעברי בצעדים מהירים, מרימה את ידה ומנחיתה אותה על לחיִ. ראשי הוטח הצידה. אני שולח את ידי לעקצוץ שאני מרגיש על הלחי שלי, ומתחיל לצחוק. פּוּרוֹ מתעצבנת מהצחוק שלי ויוצאת מהחדר. אני ממשיך לצחוק ובטני מתחילה לכאוב מרוב צחוק. אני מתקדם לכיוון הדלת ונשען על המשקוף. כשאני מרים את עיניי מהרצפה, אני רואה את פּוּרוֹ עומדת במקומה ולא זזה מילימטר. אני מרגיע את צחוקי, ״פּוּרוֹ?״ היא מסתובבת, רצה לכיווני, דוחפת אותי מהמשקוף, מתכופפת ליד האסלה ומוציאה את תכולת בטנה בתוך האסלה. אני ממהר אליה ומחזיק את שערותיה שלא יתלכלכו. אני מלטף את גבה ומעודד אותה לסיים.

הראש של פּוּרוֹ נח על חזי ואני מלטף את שערות ראשה בתנועות עדינות. היא עוצמת את עיניה ונאנחת בשביעות רצון. אני מגחך וממשיך ללטף את שערותיה של פּוּרוֹ. ״אני מצטער על מה שאמרתי קודם.״ היא מהנהנת על חזי, ופה נגמרת השיחה.
אחרי כמה דקות נשימותיה מתייצבות ואני מבין שהיא נרדמה. אני קם בזהירות מהמיטה והולך לכיוון המטבח.
אני רואה שם את קמילה עם בליטה בבטנה. ״תזכירי לי באיזה חודש את?״ היא נוגסת במלפפון שהיא מחזיקה בידה, ״אני לא בטוחה.. אני אמורה ללכת עוד מעט לבדיקה.״ אני מהנהן, ״אני אבוא איתך.״ היא לוקחת עוד ביס מהמלפפון, ״אוקיי.״
״מתי אנחנו צריכים לצאת?״ היא מסתכלת על שעון ידה, ״עוד רבע שעה בערך.״

קמילה נכנסת לאוטו במושב שליד הנהג, ואני נכנס למושב הנהג. ״את לא מתכוונת להגיד ללורנזו שאת נוסעת לבדיקה?״ היא מנידה בראשה, ״לא. אני פשוט אגיד לו את התוצאות.״ אני מסתכל עליה ארוכות, ״את מודעת לעובדה שאתם הולכים להתחתן נכון? לנישואים צריך תקשורת-״ היא קוטעת אותי, ״מתיאו! תפסיק לדבר.״ הוא פוקדת עליי, אני מרים את ידיי בתור כניעה ומניע את האוטו.
הנסיעה עוברת בשקט, פתאום יש יריות על החלון. ״תתכופפי!״ אני פוקד על קמילה ומחזיק את ראשה למטה. אני לוקח את האקדח שלי מתא הכפפות, דורך אותו ופותח את החלון של האוטו. אני ממשיך לנסוע ואני מגביר את מהירות האוטו. יש עוד יריות, אני מוציא את אקדחי מהחלון, אני קולט מאיפה היריות מגיעות ויורה לכיוון האנשים. אני פוגע בכולם, סוגר את החלון ומסתובב לקמילה. ״את בסדר?״ אני שומע את בליעת רוקה והיא מהנהנת חלושות. ״את יכולה להתרומם בחזרה.״ אני אומר לה והיא מתרוממת. אני מחזיק את לחייה ובודק את פניה. אני רואה דם על לחיה, ״מה קרה לך בלחי?״ היא מסתכלת בעיניי ואני מחזיר לה מבט, אני מרים את גבתי כדי לזרז את תשובתה, ״הכדור רק שרט אותי, זה בסדר.״ אני מסתכל במראה של האוטו לבדוק שאין עוד יריות, ״בואי נטפל בשריטה שלך.״ אני מוציא אלכוהול, ״מתיאו תיסע, אנחנו נאחר לבדיקה.״ אני לא מתווכח איתה וחוזר לנסוע לכיוון המקום של הבדיקה.

אני נכנס עם קמילה והיא מתיישבת על הכיסא שממוקם באמצע החדר מאחורי וילון, ״את רוצה שאני איכנס איתך?״ היא מסתכלת עליי ומהנהנת. אני נכנס וסוגר את הוילון מאחורי. ״תשימי את הרגליים שלך פה.״ הרופאה אומרת לה, קמילה עושה כבקשתה ומניחה את רגליה על המשענת שמיועדת לרגליים. הוא מושיטה לי את ידה ואני אוחז בה. היא עוצמת את עיניה ונושמת עמוק, ״מוכנה לגלות את המין?״ קמילה מהנהנת ומרימה את חולצתה, שעכשיו חושפת את בטנה. הרופאה שמה לה חומר שקוף, מפעילה מכשיר כלשהו ומעבירה אותו על בטנה. אני מסתכל על כל התהליך בהתעניינות. ״בואי נראה..״ היא מזיזה את המכשיר עוד קצת על בטנה, ״את בחודש רביעי נכון?״
״בערך..״ קמילה עונה לה חלושות. ״הנה! יש לך בן. מזל טוב.״ קמילה מחייכת חיוך מאושר ואני שמח בעקבות השמחה שלה. אני מחייך אליה. היא מסתכלת עליי, ״מתיאו, הולך להיות לך אחיין!״ היא אומרת תוך כדי צחוק, אני צוחק גם כן. טוב לראות אותה ככה... שמחה.
אחרי שאנחנו יוצאים היא מתקשרת ללורנזו, ״אנחנו צריכים לדבר, אני אפגוש אותך במועדון.״ היא מנתקת, ״להקפיץ אותך?״ היא מהנהנת ואנחנו נכנסים לאוטו.

7/11/2022