אני מסתכלת שוב על מתיאו לובש את חליפתו השחורה ומתבונן במראה במבט ריק. ״מתיאו?״ הוא מסתובב אליי. ״אני אוהבת אותך.״ הוא בולע את רוקו, ״גם אני אוהב אותך.״ הוא אומר ומסתובב בחזרה למראה. דפיקות עדינות נשמעות על הדלת ושנינו פונים להסתכל בקמילה. היא לובשת שמלה שחורה שמגיעה לה עד הברכיים עם שרוולים קצרים. השיער שלה אסוף לקוקו נמוך שנח על כתפה. העגילי פנינה הקבועים שלה ענודים על אוזניה והאודם האדום מרוח על שפתיה בשלמות. היא נועלת נעלי עקב שחורות ומבריקות ונראית מוכנה להיום. ״אתם מוכנים?״ היא שואלת בשקט שלא אופייני לה. מתיאו מביט עוד פעם במראה ומתקדם ליציאה מהחדר. הוא מביט בי, שואל בעיניו אם אני באה. ״אני כבר ארד.״ אני אומרת לו. הוא מהנהן ויורד ביחד עם קמילה. אני מתקדמת לשירותים ומסתכלת על הופעתי במראה. אני גם לובשת שמלה שחורה שמגיעה עד אחרי ברכיי. היא נסגרת עם כפתורים מקדימה ומבליטה את הבטן הקטנה שמתחילה להיות לי. עבר כבר חודש מאז שאנג׳ליקה נפטרה. מתיאו לא תפקד. הוא התאבל ביחד עם קמילה ומאסימו. אני תמכתי בו לאורך כל החודש הקשה שעבר על כולנו. כל אחד בדרכו שלו. לפתע אני מרגישה את האוכל שאכלתי מקודם עולה. אני מתקדמת לשירותים ומקיאה את כל ארוחת הבוקר שלי.
אני מצחצחת את שיניי, שוב. אני מביטה בשערי שאסוף בפקעת מבולגנת. בולעת את רוקי ויורדת למטה. אני רואה שכולם חיכו לי. אני רואה את קמילה עומדת ליד מתיאו. מאסימו יושב על הכורסא בשקט, ולורנזו מחזיק בידיו את דנטה הקטן. ״אני חושבת שאפשר לללכת.״ אני אומרת בקול עצוב. מאסימו בלי להגיד מילה ובלי להביט באף אחד יוצא מהבית. אחריו קמילה ולורנזו. מתיאו מחכה לי. ״הספקת לכתוב את ההספד שלך?״ מתיאו מניד בראשו. ״קמילה הולכת לקרוא את ההספד שלה.״ הוא אומר כתירוץ. אני משחילה את ידי בידו ואנחנו יוצאים ביחד מהבית לכיוון הכנסיה שבה מתרחשת הלוויה.
״אמא, אמא שלי.
עברו וחלפו להן 22 שנים שבהן שמעתי את צחוקך, ראיתי את חיוכך והבטתי בעינייך. אחרי 22 שנים שאת עובדת בעבודה הכי קשה שיכולה להיות, את אמא שלנו. אמא נהדרת שתעשה הכל למען הילדים שלה. מלעזור בשיעורי הבית, להקשיב לתלונות שלנו ולנחם אותנו בשעת פרידה מבן זוג ועד לכך שאת כבר לא איתנו על מנת להגן עלינו, על הילדים שלך. היית אישה נאמנה, אמא נהדרת וסבתא אהובה. אני אתגעגע אלייך. אני אתגעגע לתמיכה התמידית שלך, לדרך חשיבה הלא הגיונית שלך, לחיוך שתמיד מקבל את פניי באהבה ולעובדה שאת תמיד תהיי פה בשבילי, לא משנה מה. את תמיד תישארי בליבנו, חיה ונושמת. תמיד תגני עלינו ותשמרי עלינו, גם אם אינך פה יותר. הבנתי כבר שאת אינך איתנו יותר. אין את האישה האהובה, אין את אמא, אין אותך.״ קמילה נחנקת מיבבה וממשיכה, ״תמיד היית שם בשבילנו ותמיד תישארי בליבנו. ובאלו המילים אני נפרדת ממך לשלום אמא. תודה על הכל.״ קמילה מסיימת את דבריה וחוזרת לשבת ליד לורנזו ומתיאו. הדמעות שלי זולגות על לחיי ללא סוף. אני מסתכלת על מתיאו והוא מסתכל עליי בדמעות. אני משלבת את ידינו, מרימה לפי ונושקת ארוכות על גב ידו. הוא מחזק את אחיזתו בידי והכומר מפנה את תשומת ליבנו בחזרה לכנסייה. ״הקבורה תהיה מחר בשעה 17:00 אחר הצהריים. אנו משתתפים בצער המשפחה, מי ייתן ואלוהים ישמור על כולנו.״ הוא מסיים את דבריו וכל האנשים מתחילים להתפזר.
אנחנו נכנסים הביתה ואני מורידה את הנעליים שמכאיבות לגבי. ״אתה רוצה שאכין משהו לארוחת הצהריים?״ אני שואלת את מתיאו. ״אני אשמח, תודה.״ אני הולכת למטבח ומוציאה מצרכים להכנת פסטה ברוטב העגבניות שאני מכינה בדרך כלל.
בזמן שהפסטה מתחממת במים אני עורכת את השולחן לשניים, ומתחילה להכין את הרוטב.
אנחנו מתיישבים ליד השולחן ומתיאו לא מוציא מילה מפיו. ״זו בת.״ אני אומרת במבט מושפל. הוא מפנה את מבטו אליי. ״זו בת?״ הוא לוחש בשאלה. אני מהנהנת. הוא קם מהכיסא ומקיף את השולחן. ״אני אוהב אותך. בואי נתחתן פּוּרוֹ. אני רוצה להתחתן איתך ולהקים איתך משפחה.״ אני מהנהנת ונושקת לשפתיו. הוא מעמיק את הנשיקה בכך שמכניס את לשונו לפי ואני גונחת. אני קמה מהכיסא והוא מרים את ירכיי. רגליי מתלפפות סביב אגנו. הוא מוביל את שנינו לחדר שינה מבלי לנתק את שפתינו.
הוא מניח אותי על המיטה ופושט את חליפתו. ״אני אוהב אותך, אני כל כך אוהב אותך.״ אני פושטת את השמלה שלי ואת בגדיי התחתונים. ״אני אוהבת אותך.״ אני אומרת לו בקול צרוד מתשוקה. הוא מתמקם בפתחי ונכנס מבלי לחכות, וההרגשה לא ניתנת לתיאור. הוא זז ותוך כדי לוחש באוזני כמה הוא אוהב אותי. אני גונחת ושורטת את גבו. אני גונחת יותר חזק כשאיברו משחרר את פורקנו לתוכי. אני גומרת סביבו ועוצמת את עיניי בחוזקה. אפילו אלוהים לא יודע כמה אני אוהבת אותו. עברנו דרך ארוכה, וכן היו קשיים בדרך אבל התמודדנו והתחזקנו. אנחנו הולכים להזדקן ביחד, לחיות את חיינו ביחד. עם המשפחה שנקים. ״אני אוהבת אותך כל כך.״ אני לוחשת לו בזמן ששנינו מתנשפים ומזיעים. הוא מנשק את שפתיי נשיקה קטנה. ״איך את רוצה שיקראו לבת שלנו?״ הוא שואל אותי בשקט. אני חושבת על זה לרגע, ״אמוֹרָה. אהבה באיטלקית. האהבה שלנו. אִיל נוֹסטְרוֹ אמוֹרָה.״ (האהבה שלנו)
13.4.2023
שמחה ומתרגשת לספר לכם, שהסיפור שלנו הסתיים. פרק הבא אפילוג.💗
מ-24.7.2022 עד ה-13.4.2023
YOU ARE READING
She is...
Roman d'amour*שימו לב ❤️ זה הסיפור הראשון שלי והכתיבה ממש חובבנית, אשמח שלא תשפטו אותי לפי הסיפור הזה. מוזמנים ומוזמנות להיכנס לפרופיל ולקרוא את הספרים היותר רציניים שלי🩷* פּוּרוֹ אהבה אותו פעם בכל ליבה. אבל בשנתיים שלא ראתה אותו הוא השתנה. כשהוא איתה הוא רך...
