She is...

אורורה🩰

בארוחת ערב אתמול, פּוּרוֹ אמרה שהיא מצטערת על מה שעברתי.. אני לא יודעת מאיפה היא יודעת. איך זה הגיוני שקמילה ומתיאו לא יודעים, ופּוּרוֹ כן? מה לעזאזל? מאסימו הוציא אותי בזמן, אנג׳ליקה אמרה לי לא להתייחס למתיאו, שהאגו שלו מנופח ועדיף שלא אענה לו בכלל, וזה מה שעשיתי. אך ההשפלה שהוא העביר אותי אתמול, ושלא יכולתי לענות לו.. זה פשוט הורג אותי. אני חיה כדי להתגרות באנשים. וכשאומרים לי לא להתייחס למישהו.. זו רמה אחרת של איפוק מבחינתי. זה יותר קשה לי מאשר שישימו מולי הר של פנקייקים ויגידו לי לא לאכול. ביליתי את הלילה אצל אמא שלי, דיברנו, צעקנו, בכינו, צחקנו, מה לא עשינו בלילה? היום אני אמורה להגיע אליהם עוד פעם לאכול ארוחת ערב, רק אני, קמילה, מתיאו ומאסימו למקרה שמשהו ישתבש. אני פשוט, לא. רוצה. שהערב. יגיע. אמא עוזרת לי בכך שהיא בוחרת לי שמלה לערב וכשאני מודדת אותה, אני מרגישה פשוט טיפשה. למה שאני אשקיע בהם? הם לא חיפשו אותי שנעלמתי, הם לא זוכרים אותי בכלל. אני משקיעה ומתלבשת יפה בשביל זוג אגואיסטים. קמילה נראית לי הבן אדם האחרון שיכול להיות חבר שלי, ומתיאו.. הוא פשוט.. מתיאו. צריך להגיד יותר מזה?

מגיע הערב, אני מתחילה להתארגן ולובשת בחזרה את השמלה. אמא עוזרת לי לסגור את הריצ׳רץ׳ מאחור ואני מסתכלת במראה. אני נראית פשוט מגוחך. השמלה שלי יושבת עליי בול. היא עשויה פשוט מרשת ועוד רשת, על עוד רשת. השמלה עצמה כבדה, אני פשוט שונאת דברים כאלה. אני אוספת את שערי לפקעת לא הדוקה מדי, ומשאירה כמה קווצות שיער מפוזרות. אני מתאפרת איפור עדין ותוך חצי שעה אני מוכנה, לא לוקח לי הרבה זמן להתארגן. כשאני יורדת במדרגות מאסימו כבר מחכה לי למטה. הוא מחייך אליי כשהוא רואה אותי, ואני מחזירה לו חיוך. הוא מושיט את זרועו ואני משחילה את זרועי בתוכה. אני נעמדת ישר ואוספת לעצמי סבלנות. אנחנו מתהלכים לכיוון המכונית של מאסימו ומתחילים בנסיעה שלנו.

כשאנחנו מגיעים אני נושמת עמוק ונכנסת עם מאסימו. בגב זקוף וגאה אני מתיישבת מול מתיאו וליד קמילה, מאסימו מתיישב לידי והאוכל מתחיל לזרום לשולחן. קמילה מתחילה לפתח איתי שיחה, ״אז מה את עושה למחייתך אורורה?״ אני בולעת את האוכל שבפי ועונה לה, ״אני רקדנית.״ קמילה מחייכת אליי בחיבה, ״איזה סגנון את רוקדת?״ אני משירה אליה מבט, ״קלאסי. ובמה את עוסקת?״ אני שואלת אותה בחזרה כדי לא לגלות על עצמי יותר מדי מידע שאינו צריך להתגלות. ״כרגע, אני לא עוסקת בכלום. אבל אני מתכננת להתחיל ללמוד משפטים ומנהל עסקים. זה עדיין לא סגור ואני עדיין מתלבטת, אז זה בסימן שאלה..״ מתיאו מניח את מזלגו על הצלחת וזה יוצר רעש קטן שמושך את תשומת הלב של השולחן. ״לא אמרת לי שאת מתכננת להתחיל ללמוד.״ מאסימו מניח גם הוא את המזלג על הצלחת, רק יותר בעדינות. הוא משלב ידיים ומחכה לתשובתה של קמילה כמו מתיאו, כנראה שגם לו היא לא אמרה. ״ובכן, עכשיו אתה יודע.״ היא התחמקה מזה. מתיאו בוחן אותה, ״תאכלי.״ הוא פוקד עליה בטון נוקשה, ״אל תגיד לי מה לעשות.״ קמילה עונה לו בטון תוקפני. ״קמילה. תאכלי, או שאני אחבר לך TPN ממש פה, ברגע זה.״ מתיאו מאיים. היא קמה מהשולחן בדרמטיות, ״מתיאו, מספיק! תפסיק עם זה עכשיו!״ דמעות מצטברות בעיניה וזולגות על לחייה. מה יש לה? בסך הכל הוא אמר לה לאכול, למה לעזאזל היא בוכה? מאסימו מצמצם את עיניו להבין מה קורה פה כרגע, ״קמילה, שבי, ותאכלי. אני לא אבקש ממך שוב.״ מתיאו אומר ומנסה להיות קשוח אך לא מצליח לו ואני שומעת את הרכות שבקולו. קמילה עושה כבקשתו וחוזרת לשבת. מתיאו שם לה בצלחת סלט, ריזוטו וקצת סלמון. הוא מוזג לה מים בכוס, הוא תוקע את המזלג בחתיכת סלמון ומניח את המזלג כשהוא כבר מוכן לביס, כמו שעושים לילדים קטנים. מה נסגר איתך קמילה? אני מניחה שמאסימו שואל את עצמו את אותה השאלה. קמילה מושכת באפה ומנגבת את לחייה. היא מרימה את המזלג לפיה ואוכלת את חתיכת הסלמון. ״אבא אתה יכול לצאת לרגע?״ קמילה שואלת אותו, הוא מהנהן פעם אחת וקם בשביל לצאת. מתיאו וקמילה פונים אליי, ״נעים מאוד אורורה, אני קמילה, אני שחקנית, אני ממש לא טיפוס של ללמוד משפטים ומנהל עסקים, אז.. יש משהו שאת צריכה לספר לנו?״ קמילה אומרת בטון ביקורתי, עד שהתחלתי לחשוב שהיא נחמדה.. אני מגלגלת עיניים, ״אם ההורים שלכם לא סיפרו לכם עדיין, זה לא תפקידי לספר לכם.״ מתיאו קם בעדינות מפתיעה מהשולחן ומגיע אליי, הוא עומד מאחוריי ומניח את ידיו על כתפיי. אני נשארת לשבת עם גב זקוף, הוא לא יעשה לי כלום. הוא מתכופף ליד אוזני ונושם לידה. ״אורורה המתוקה.. בואי תספרי לנו מה שאנחנו לא יודעים ואני לא אביא לפה את אנטוניו.״ אני נדרכת רק למשמע שמו. אני מנסה לקום אך ידיו של מתיאו לוחצות על כתפיי ואני לא מצליחה. דמעות מתחילות לזלוג מעיניי. ״תשחרר אותי ואספר לכם.״ הוא עוזב את כתפיי ואני קמה ונצמדת לקיר. ״אתם לא זוכרים אותי בכלל, אה?״ אני מצחקקת בכאב, ״אז רק להגיד לכם לפני, אתם פשוט אחים נוראיים.״ מתיאו וקמילה מחליפים מבטים ביניהם להבין על מה אני מדברת. ״סיפרו לי כשהייתי בת 13, שאני, אורורה ונטורה. שאני לא אורורה טרנטינו. סיפרו לי שאני הבת של אנג׳ליקה ומאסימו ונטורה, סיפרו לי שאני לא הבת של אנדראה ואדריאנו טרנטינו. אז טוב לפגוש אותכם שוב, ונקווה שזאת הפעם האחרונה שניפגש כי שניכם סתם מתאכזרים אליי.״ אפשר להריח את ריח הבלבול שלהם מקילומטרים. ״מה זאת אומרת שאת הבת של אנג׳ליקה ומאסימו?״ מתיאו שואל באי הבנה, ״דיברתי בשפה זרה לך מתיאו? אני אחותכם הקטנה.״ אני מתחילה ללכת לכיוון היציאה, וכשאני יוצאת מאסימו מביט בי ומבטו מוחלף למודאג כשמבחין בדמעותיי. אני רצה החוצה מהשער שמקיף את שטח האחוזה, נצמדת לקיר עם גבי ובוכה. מוציאה הכל. אני מתיישבת על הקרקע כשגבי עדיין צמוד לקיר. אני מחליטה שזה לילה טוב להשתכר, אני הולכת לכיוון המכונית של מאסימו -שבאופן כל כך לא מפתיע- היא לא נעולה. אני נכנסת למושב הנהג ומתניעה את הרכב. אני יוצאת מהחנייה ומגיעה לבר קרוב. אני מתחילה להזמין שוטים ומתחילה להשתכר.
אחרי שעה וחצי בבר אני יוצאת החוצה, הולכת קצת עקום ומחפשת את המפתחות של האוטו. אה נכון! אין לי מפתחות לאוטו. אני צוחקת בשכרות. אני נשענת על הפגוש הקדמי, ראייתי מתחילה להיטשטש ואני רואה דמות גדולה צועדת לעברי. ופתאום,
שחור.

21/8/2022