She is...

קמילה🗝

אני חושבת שאני פשוט אמות עוד לפני שהתינוק יצא ממני. דווקא עם לורנזו זה קורה לי?! הבן אדם לא איתנו, הוא פשוט דביל מוחלט. אך, עם זאת היופי שלו משתווה לרמת הטיפשות. כשאנחנו אוכלים כולם מקשיבים לתשובות של לורנזו שעונה לשאלות של אבא. לעזאזל הארוחת ערב הזו תיגמר מתישהו? פּוּרוֹ יושבת לידי ומשתעממת, אני מתחילה לדבר איתה על כל מיני דברים בלי שאף אחד יקשיב, אני שמה לב שאורורה מצוטטת אבל לא אכפת לי. אין לי מה להסתיר, ״תראי לי את הטבעת..״ פּוּרוֹ מבקשת ממני, אני מרימה את ידי ומראה לה את הגוש זהב שיושב לי על היד. היא בוחנת אותה בחיוך ומרימה את מבטה אליי, ״היא ממש יפה לך. הוא עשה בחירה טובה.״ אני מגחכת כשהיא אומרת את זה אבל היא לא שמה לב. מתיאו מסובב את ראשו אלינו, כדי להקשיב לשיחה אך אני מחזירה לו מבט חודר והוא מסובב את ראשו בחזרה לשיחה השנייה בשולחן. ככה עובר שאר הערב.

בבוקר אני מתעוררת, ואני מרגישה בחילה נוראית. אני רצה לשירותים שצמודים לחדר השינה שלי ומקיאה. אני אוספת את שערי הפזור בידי ומחזיקה אותו עד שאני מסיימת להוציא את תכולת בטני. ״לעזאזל.״ אני מקללת כשאני שומעת את הטלפון שלי מצלצל. אני שוטפת את פי ומצחצחת את שיניי, אני חוזרת לחדר ולוקחת את הטלפון שמונח על השידה. לורנזו התקשר אליי, אני בודקת מה השעה, 8:22 בבוקר.. למה הוא מתקשר כל כך מוקדם? אני מתקשרת אליו בחזרה והוא עונה בצלצול השני, ״תפתחי לי את הדלת, אני מחוץ לבית שלך.״ הוא אומר ומנתק. חוסר נימוס, בלי בוקר טוב, בלי מה שלומך.. אני מתקדמת לדלת הכניסה ופותחת אותה ורואה את לורנזו מחייך אליי חיוך שחושף את שיניו הלבנות וזר פרחים בידו. אני הולכת לכיוון המטבח והוא נכנס וסוגר אחריו את הדלת. ״מה קורה?״ הוא שואל אותי, ״אני בסדר.. איך אתה?״ אני עונה לו באותו טון. הוא מכווץ את גבותיו, ״למה את עצבנית?״ אני אהרוג אותו. אני אהרוג אותו. אני אהרוג אותו. לא. תשלטי בעצמך קמילה. נשימה עמוקה. אני לוקחת נשימה עמוקה ומחזירה את מבטי ללורנזו, ״אמא שלך אף פעם לא אמרה לך שאסור להגיד לאישה שהיא עצבנית?״ אני שואלת אותו ומנסה תוך כדי לאגור סבלנות לבן אדם הזה שנמצא מולי כרגע שאני הולכת לבלות איתו עוד הרבה זמן. לעזאזל. ״שמעת מה אמרתי?״ אני שומעת את לורנזו, ״כן. שמעתי.. אבל אתה צריך ללכת, אני באמצע משהו כרגע.״ אני משקרת, הוא מהנהן ומתקדם לכיוון הדלת. הוא יוצא מהבית ואני נועלת אחריו את הדלת, אני חוזרת לחדר שלי וצונחת על המיטה. אני לוקחת נשימה עמוקה ומוציאה ממני צעקת יאוש ארוכה. אני מתרוממת עם ראשי ומסתכלת על בטני שמתחילה לקבל צורה, ״למה דווקא איתו? הא קטנצ׳יק? למה דווקא עם אבא שלך?״ אני מדברת אל העובר כאילו הוא שומע אותי. ״אני רוצה שוקולד.. אתה רוצה שוקולד?״ אני קמה מהמיטה ומתהלכת לכיוון המטבח, אני פותחת את ארון המתוקים שלי ובוחרת חטיף שוקולד קטן. פותחת את האריזה, זורקת אותה לפח המלא ורושמת לעצמי שאני צריכה לזרוק אותו. אני נוגסת בשוקולד המתוק ומתענגת על הטעם שכבר המון זמן לא הרגשתי על לשוני. אני מסיימת לנשנש את השוקולד ולוקחת את שקית הפח הכבדה, אני יוצאת מהבית ומתקדמת לכיוון הפח. אני זורקת את האשפה וחוזרת לבית. אני מסתכלת על השעון שתלוי על הקיר ורואה שהשעה 8:46 אני הולכת לכיוון החדר שינה שלי וחוזרת לישון.

אני מתעוררת כשהטלפון שלי מצלצל ושמה של דלילה מופיע על צג הטלפון שלי. אני לוקחת אותו מהשידה ועונה לה, ״אנחנו יוצאות הערב נכון?״ היא שואלת ישר. כמו לורנזו, לפעמים אני חושבת שהם אחים שהופרדו בלידתם. ״פחות מתאים הערב דלילה..״ אני עונה לשאלתה, ״יופי אז קבענו אצלך בתשע. ביי.״ היא מנתקת את השיחה ואני נשבעת שאני יכולה פשוט להרוג מישהו היום.
דלילה היא החברה הכי טובה שלי, גדלנו ביחד. אנחנו כמו תאומות, אבל לפעמים אני מסוגלת להרוג אותה. וזה מה שקורה ממש עכשיו, ברגע זה. אני מסוגלת להרוג אותה.

מגיעה השעה 21:00 בערב ואני שומעת דפיקות בדלת אבל אני לא מתכוונת לפתוח. הבית חשוך בשביל שהיא לא תדע שאני כאן. אין לי כוח לשום דבר ולאף אחד היום. אחרי שתי דקות שהיא דופקת בלי הפסקה היא מתקשרת אליי, ״תפתחי את הדלת כבר, אני פה בחוץ.״ אני נושמת נשימה עמוקה, ״דלילה תקשיבי לי טוב.. אם עוד פעם אחת את תגידי לי מה לעשות אני נשבעת לך באחי שאני אוציא את כל ההורמונים שנמצאים לי בגוף עכשיו, עלייך. ותאמיני לי שזו לא תהיה מחווה נעימה.. תשמרי על עצמך, לילה טוב.״ אני מנתקת את הטלפון ואחרי השיחה הזו הבית שקט ודומם. תודה לאל! אני נשכבת על הספה בסלון ועוצמת עיניים. ״אני צריכה להתחיל לדבר איתך עכשיו נכון? כמו שכל האימהות השפויות עושות.. טוב חבר, אמא שלך היא לא בן אדם שפוי והיא לא הגיונית לפעמים. אמא שלך היא הבן אדם הכי סקסי בכדור הארץ הזה ואתה תלמד על זה כשתהיה בגיל עשרה אז בוא לא נפתח את המגירה הזו בינתיים טוב? תראה אותי.. אולי אני אברח? ואז אני לא אצטרך להיות עם האבא הדביל שלך ועם האבא המעצבן שלי, הא, מה אתה אומר? אולי ניסע ל.. צרפת? או אולי לערים? בוא ניסע להרים, מקום מבודד בלי קליטה יכול לעזור לי.. אני אוהבת אותך קטן.. לא משנה כמה תרגיז אותי וכמה תעצבן את אמא שלך, אני תמיד אוהב אותך.. וכשתלמד לדבר אתה תצטרך להבטיח לי שתזכור את זה. אנחנו ביחד בזה.. לנצח.״

29/8/2022