She is...

אנדראה🦢

אורורה חוזרת כל כמה ימים להתחנן שאתן לה לחזור הביתה, אך אני לא מתכוונת להישבר ולתת לה לחזור. היא צריכה לחזור ולהיות עם המשפחה שלה.. ״אבל את המשפחה שלי.. מאמא טי פּרגוֹ..״ (אמא אני מתחננת) אורורה מתחננת בפניי, ״אל תקראי לי כך, אני לא אמא שלך. אנג׳ליקה היא אימך הביולוגית. אורורה, חמודה שלי.. אני צריכה שתפסיקי לבוא לפה.. זה לא המקום שאת צריכה להיות בו כרגע, את צריכה להיות עם המשפחה שלך, ולא להתעסק בבעיות של אחרים.״ אני מסבירה לה, אך היא לא מוכנה להקשיב, ״מתיאו!״ אני קוראת לו, ״תיקח אותה מפה. ותדאג לזה שהפעם היא תישאר אצלכם.״ אני אומרת בזמן שדמעות זולגות על לחיי. אורורה מסתכלת עליי בחוסר אמון ואני משפילה את מבטי, אני לא יכולה לראות אותה כרגע. ״בואי אורורה.״ מתיאו מבקש ממנה. אורורה מתחילה להגיד משהו אבל נחנקת מהבכי ואז אני שמועת צעדים ושהדלת נפתחת ונסגרת כמה שניות לאחר מכן. אני מתיישבת על הכיסא במטבח הקטן בחוסר כוחות ובוכה. מוציאה הכל. למה הייתי צריכה לגדל אותה? ידעתי שהרגע הזה שנצטרך להיפרד יגיע, למה נכנסתי לזה מלכתחילה? אני מסתכלת על התקרה בניסיון להפסיק את הבכי שלי, והוא אכן מפסיק. אני נשארת לשבת כמה דקות עד שהיבבות נרגעות גם הן ואני עוצמת את עיניי. המחשבות מפליגות לי בראש ואני פשוט מחכה לשום דבר. דפיקה בדלת קוטעת את מחשבותיי, אני מתקדמת לכיוונה ופותחת אותה, מולי אני רואה את אנטוניו. אני מנסה לסגור את הדלת בחזרה אך הוא מצליח להעיף אותי ולהיכנס. אני נצמדת לדלת בזמן שהוא מסתובב בחופשיות בבית שלי. איך הוא מצא אותי? למה הוא פה? למה הוא חיפש אותי בכלל? ״מה אתה רוצה אנטוניו?״ אני שואלת אותו בתיעוב מעצם קיומו, ״בכנות.. לרצוח אותך, את הבת שלך ואת אחיה הגדול. אבל זה לפעם אחרת.״ אני נושפת בהקלה, הוא לא יפגע בי עכשיו. אני עם המפלצת שהתעללה בי, לבד, באותו הבית.
עוברת רבע שעה שהוא פשוט יושב ומתעסק עם הטלפון בזמן שאני צמודה לדלת ותוך כדי מנסה לרסן את הפחד שלי ממנו. יש עוד דפיקה בדלת ואני פותחת, אורורה שוב פה. ״את חייבת לברוח מפה.״ אני לוחשת לה אבל אנטוניו שמע ושואל אותי, ״מי זה בדלת אנדראה?״ אני בולעת את רוקי, ״אממ, אף אחד.. שליח.״ עיניה של אורורה נפערות בהבנה והיא הולכת כמה מטרים אחורה בפחד, אני עדיין לא סוגרת את הדלת, אני מביטה בה מתרחקת. אני נבהלת ומשתנקת כשאנטוניו מניח את ידיו המלוכלכות על מותניי. כשהוא רואה את אורורה מתרחקת מהדירה שלי הוא פוצח בריצה לכיוונה, ואני רודפת אחריו בניסיון לתפוס אותו. פתאום הוא נופל ארצה ואני מביטה בו ורואה שמתיאו קפץ עליו עם גופו. ״אני מצטער גברת טרנטינו, הוא ברח מהמרתף שלנו והגיע לפה איכשהו..״ מתיאו מתנצל בפניי ואני מודה לאלוהים ששמר עליי ושאנטוניו לא הספיק לעשות לי כלום. אני מסתובבת וחוזרת חזרה הביתה.
אחרי כמה דקות אני שומעת עוד דפיקה בדלת ואני קמה לפתוח. ״רק רציתי לוודא שאת בסדר..״ מתיאו מסביר את עצמו.. ״אני בסדר, תודה על הדאגה..״ אני מודה לו וסוגרת את הדלת. אני נשכבת על הספה ומכסה את עצמי בשמיכה דקה, וכך אני נרדמת.

אני מתעוררת מדפיקה על הדלת ואני קמה מהספה ומסתכלת על השעון שתלוי על הקיר תוך כדי הליכה לכיוון הדלת. השעון מראה את השעה 4:16 לפנות בוקר, מי מגיע בשעות כאלה? אני פותחת את הדלת ואני רואה את אנטוניו על ברכיו, חבול לגמרי. את מתיאו עומד מאחוריו בגב זקוף ומבט קר, ואת אדריאנו מאחורי מתיאו כשהוא משפיל את עיניו לקרקע. ״אני יכולה לעזור לכם איכשהו?״ אני שואלת אותם בניסיון להבין למה הם הגיעו לפתח ביתי, ועוד בשעה כזאת.. מתיאו לוקח את ידו מאחורי הגב ומוציא משם אקדח. הוא מושיט לי את האקדח ואני לוקחת אותו ביד רועדת. ״מה אתה רוצה שאעשה עם זה מתיאו?״ אני שואלת בקול רועד, ״תירי כדור לאמצע המצח של המפלצת שכורעת ברך מולך.״ הוא אומר בקול חף מרגש. ״א-אני לא יכולה..״ אני מושיטה לו בחזרה את האקדח אך הוא לא לוקח אותו, ״מתיאו בבקשה אל תכריח אותי להרוג אותו.. תעשה את זה אתה-״ הוא קוטע אותי, ״לא. זו העבודה שלך, והסגירת מעגל שלך. את צריכה לעשות את זה אנדראה.״ אני מנידה בראשי, ״מתיאו..״ אני לוחשת לו בחוסר אונים. ״תירי בו!״ הוא צועק עליי ואני נבהלת מעוצמת הקול שלו. אני מכוונת את קנה האקדח לראשו ומסתכלת עליו בעיניים. ״זה על כל הסיוטים שהעברת אותי ואת הילדה שגידלתי. אני שונאת אותך.״ אני מניחה את אצבעי על ההדק ולוחצת. רעש הירי גורם לצפצופים באוזניי וראייתי מיטשטשת. אני מועדת אחורה אבל מצליחה לייצב את עצמי ונשארת עומדת. אני מסתכלת על הכניסה של הבית שלי והכל. מלא. בדם. אני מפילה את האקדח מידי ומתהלכת לשירותים בשביל לשטוף את ידיי מהנשק שנשבעתי לעצמי שלא אגע בו יותר. אני משפשפת את ידיי כל כך חזק תחת זרם המים, שאני חושבת שאני מפשיטה את עורי. אני נכנסת לטרנס ומשפשפת את ידיי בחוזקה, עד שאני מרגישה שתי ידיים שריריות וחזקות שעוטפות אותי ועוצרות את תנועתיי, מפריעות לי להמשיך. ״אנדראה.. תפסיקי עם זה.״ אני שומעת את קולו של אדריאנו, אני מתחילה לבכות בחוזקה והוא מחבק אותי ומנסה לנחם אותי. ״אדריאנו..״ אני בוכה לחזו הרחב ומלא השרירים. הוא מלטף את שערי בעדינות ואז אנחנו שומעים צרחה שמסיטה את תשומת ליבנו.

4/9/2022