She is...

פּוּרוֹ💎

״לא, לא! מתיאו!״ הוא צעד לכיווני באיום וכשהגיע אליי דחף אותי על המיטה. ״מתיאו.. מתיאו בבקשה.״ הוא עלה מעליי וירק לעברי ״שתקי.״ הוא הוריד את חולצתי, ונשארתי עם חזיה, שלמזלי הוא לא הוריד. דמעות החלו לרדת מעיניי. אני לא מאמינה שזה קורה לי שוב. הוא ירד עם ראשו לצווארי ומצץ אותו כאילו הצוואר שלי הולך להתנתק ממקומו ולא לחזור יותר. הרגשתי כאב עצום מהשפתיים שלו שהיו על צווארי.
אחרי בערך דקה או שתיים הוא התרומם ממני, בחן את גופי בתאווה והלך לכיוון הדלת. ״מתיאו?״ הוא הסתובב לעברי, ״כן?״
״מה עשית לי בצוואר?״ שאלתי אותו, כי באמת שלא הבנתי כלום. ״סימנתי אותך. ככה לא יפגעו בך. את תוכלי לצאת ולהסתובב ברחבי העיר בלי שאף אחד יטריד אותך.״ הוא פתח את נעילת הדלת, ״הארוחת ערב תהיה מוכנה בעוד שעה. תהיי מוכנה עד אז ותרדי לאכול.״ הוא יצא וסגר אחריו את הדלת. קמתי לחדר המקלחת והסתכלתי במראה על צווארי. זה היה פשוט שטף דם. איך זה יכול לשמור עליי מאנשים שיטרידו אותי ברחוב? פשטתי את בגדיי ונכנסתי למקלחת חמה ונעימה.
תוך כדי המקלחת זמזמתי קצת שירים שאני אוהבת.
כשסיימתי הלכתי לחדר הארונות שהיה ליד המקלחת, בחרתי שמלה בלי שרוולים שמגיעה לי עד הברכיים בצבע תכלת, עם פרחים קטנים בצבע לבן. נעלתי סנדלים שחורים ועדינים, שבשביל לנעול אותם צריך לקשור כמה חוטים. הסתכלתי במראה והייתי מרוצה מהמראה שלי, אבל היה חסר לי משהו קטן. הסתובבתי בחדר הארונות בשביל למצוא מה חסר לי באאוטפיט. מצאתי את קופסת התכשיטים שלי. פתחתי אותה ולא היה חסר בה כלום. הוא לא זרק שום דבר בשנתיים האלו. מצאתי את הצמיד שמתיאו הביא לי במתנה ליום הולדת 15. צמיד בצבע כסף, שהיה מחובר אליו משטח גם בצבע כסף, והיה כתוב על המשטח בלה מיה. גיחכתי כשהנוסטלגיה עלתה בי. ענדתי אותו על מפרק ידי השמאלי וירדתי. כבר מקצה המדרגות הריח הטוב של הפסטה של אנג׳ליקה הכה באפי. אנג׳ליקה זו אמא של מתיאו, אני מחבבת אותה, היא דמות אימהית גם בשבילי. עם הריח מגיע משמע הצחוק של קמילה, התאומה של מתיאו. עליתי מהר בחזרה למעלה. חשבתי שרק שנינו אוכלים ארוחת ערב. הוצאתי את ערכת האיפור שלי ומרחתי קצת מייקאפ על השטף דם שמתיאו עשה לי לא מזמן. השארתי את הנמשים שלי גלויים לעין וירדתי למטה. כשמתיאו שמע אותי יורדת במדרגות, הוא הפנה את ראשו לכיווני ועיניו ופיו נפערו. חייכתי חיוך מבויש והמשכתי לרדת עד סוף המדרגות. קמילה הסתכלה עליי גם היא בפה פעור ומחויך. צחקקתי במבוכה לכל המבטים שבוהים בי. קמילה התקרבה אליי במהירות וחיבקה אותי חיבוק חזק ומתגעגע, ואני החזרתי לה חיבוק. שמעתי רעש של צעדים מאחוריי, הפרדתי את חיבוקי משל קמילה והסתובבתי. עיניי נפערו בפחד למראה האיש במדי החיילים של מתיאו. אבל אי אפשר לקרוא לו איש. הוא מפלצת. הוא המפלצת שרודפת אותי כל פעם שאני נרדמת. הלכתי אחורה במהירות, למעשה.. ברחתי ממנו. לא אתן לו לעשות לי כלום יותר. מתיאו רדף אחריי במטרה להבין למה אני בורחת. ״פּוּרוֹ, חכי! עצרי!״ לא הקשבתי למתיאו, המשכתי לרוץ הכי מהר שאני יכולה. הדמעות זלגו על לחיי ללא שליטה. רצתי עד הים, זה לא כל כך הרבה אבל בכל זאת. הורדתי את הסנדלים מרגליי ונכנסתי עם השמלה לים. המים שטפו את רגליי, אני לא יודעת למה אבל הים תמיד עזר לי במצבים שאני לא יכולה להתמודד איתם. עצמתי את עיניי ופרסתי את ידיי לצדדים. הרוח נשבה עליי וחייכתי.

אחרי שלוש דקות בערך שמעתי מאחוריי מישהו שהלך לכיווני במים. הסתובבתי ונשפתי אוויר בהקלה כשראיתי שזו אנג׳ליקה. היא חייכה אליי חיוך אימהי ואוהב ומיד הרגשתי שהגעתי הביתה. ״למה ברחת דוֹלצ׳צה?״ (מותק באיטלקית) הנדתי בראשי והפניתי את מבטי לשמש שנשקה לים בעודה שוקעת. השמיים היו יפהפיים. הצבעים התפשטו ברחבי השמיים והמחזה היה יפהפה. חייכתי למראה הזה. לפתע שמעתי המון צעקות מאחוריי, הסתובבתי בבהלה וראיתי את כל החיילים של מתיאו, כנראה מחפשים אותי. עיניי חיפשו את מתיאו בין כל ההמולה, אך הן ראו קודם את המפלצת. המשכתי לרוץ בתוך המים. מצידי אני אגיע גם לשמש, רק בבקשה שהמפלצת לא תתקרב אליי. ״אקוֹלה קווי!״ (הנה היא באיטלקית) מישהו צעק. רצתי יותר מהר בתקווה שאף אחד לא יתפוס אותי. אבל על מי אני עובדת? ברור שהם יתפסו אותי, זה רק עניין של זמן. שמעתי את כל החיילים בעקבותיי, רצים בתוך המים. הרגשתי דקירה קטנה בצוואר, הסתובבתי לאחור וראיתי את מתיאו מכוון אליי את האקדח שלו שיורה חצי הרדמה. ראייתי התחילה להיטשטש ונפלתי לתוך בור שחור שלא ראיתי את סופו.

העיניים שלי התחילו להיפתח אבל הסתנוורתי מהאור החזק שהיה בחדר וסגרתי אותן בחזרה. הרגשתי מסוחררת וניסיתי להתיישב אך נהדפתי חזרה אחורה על ידי ידיים חזקות, גדולות ומחוספסות. השתעלתי ופשוט כאב לי כל הגוף. אני זוכרת את חצי ההרדמה האלה טוב מאוד. אני זוכרת את ההשפעה של הסם שהם מזריקים לי לגוף, ואני זוכרת שקשה להתאושש אחר כך. למרות האור המסנוור הכרחתי את עיניי להיפתח ולנסות לקלוט את הסיטואציה. הרגשתי ליטוף בשערי אך ראייתי עדיין הייתה מטושטשת במקצת ולא יכולתי לזהות את הדמות שמרשה לעצמה ללטף את שיערי. ״היא ערה?״ שמעתי את הקול של קמילה שואל. ״היא מתחילה להתעורר. אבל ייקח לה קצת זמן להתאושש מהסמים שהוזרקו לה לגוף.״ מתיאו עונה לה. ״סמים?! נתת לה סמים?!״ קמילה צורחת על מתיאו. ״תוציא אותה מפה, אני לא רוצה שהיא תהיה פה אם היא לא רגועה.״ מתיאו אומר בשקט. אני שומעת את קמילה מקללת את מתיאו באיטלקית, אבל הקול שלה הולך ודועך, כנראה שמרחיקים אותה מהחדר. ״בלה מיה.. תתעוררי..״

31/7/2022