מה עם אהבה?

פרק 4

מיה הסיחה את דעתי ואני הסחתי את דעתה כל היום,
טוב עד שהינו צריכות להתארגן.
ביקשתי מאבא שמיה תבוא איתי כדי שלא יהיה לי משעמם, הוא היה נראה כאילו הוא רוצה להגיד משהו אבל רק הנהן והלך.

"אז מה את רוצה ללבוש?" שאלה מיה.
"מניסיוני 'הרב' כנראה שנצטרך ללבוש משהו מפואר, כי פגישות כאלה של מאפיה הן חשובות. אז כדאי שלא נראה כאילו אנחנו הולכות למועדון" אמרתי וסימנתי לה עם מבטי על השמלת מיני שהיא הוציאה מהארון.
היא נאנחה וגלגלה עיניים.
"אז מה את מציעה?" שאלה ביאוש.
"אמ..את זה" אמרתי והוצאתי לה שמלה מהארון האחרון שהיה בחדר ארונות, אני לא משתמשת בשמלות שבארון הזה כי הן ממש מפוארות לפחות בשבילי.

השמלה של מיה

"אני לא מאמינה שהסתרת ממני את השמלות האלה" היא צרחה.
"לא הסתרתי כלום את פשוט לא היית מודעת אליהן" אמרתי והיא השתיקה אותי ושלפה לי שמלה.

השמלה של קים

"הן לא פלצניות מידי?" שאלה.
"הן כן אבל אני אומרת לך כשנגיעה לשם הבנות שם ילבשו שמלות מיהלומים" אמרתי והיא צחקה.
"איפור" צעקה ודחפה אותי אל השולחן איפור שלי.
"עדין שמעת?" אמרתי והיא המהמה בבאסה, "אם רק היית נותנת לי היית משנה את כל מה שאת לא אוהבת" אמרה ושמה לי מסקרה.
"אני מתאפרת כדי להדגיש את מה שאני אוהבת לא כדי למחוק את מה שאני לא" אמרתי והיא הנהנה.
"תעשי מחליק" אמרה כשסיימה לאפר אותי והתחילה להתאפר בעצמה.
אחרי שעה ראיתי שאנחנו מאחרות זירזתי אותה לבחור כבר תיק והוצאתי את הטלפון שלי.
אבא שלי שלח לי הודעה ואמר
שהם כבר הלכו והם מחכים לנו במסעדה ושנבוא מהר בלי פדיחות.
ציחקקתי ומשכתי את מיה מחוץ לחדר.
"בסדר בסדר שחררי" היא אמרה כשדחפתי אותה למכונית.
"אנחנו מאחרות בגללך" אמרתי ונתתי גז,
"בגללי אה? לא בגלל שלקח לך שנה לבחור נעליים נכון?" שאלה.
"אוי שתקי" אמרתי והיא נחרה.
"קדימה בואי" אמרתי ויצאתי מהאוטו.
"את מוכנה לחכות?" שאלה כשנעלתי אותה הפנים.
"אנחנו מאחרות בשעה" אמרתי והתאפקתי לא לצחוק,
פאקינג שעה הם בטח כבר סיימו לאכול.
עמדנו בכניסה עד שמארחת ניגשה אלינו והובילה אותנו לשולחן של המשפחה שלי.
"יואו לא צחקת" לחשה לי מיה ובחנה את הבנות שהיו במסעדה.
הן לבשו בגדים שגם מרחוק ראו שהם מבד יקר ומסביב לצווארם וידם היו פנינים ויהלומים.
אפילו למארחת היה טבעות ויהלומים על ידה.
"את רואה" לחשתי, הגענו לבחוץ.
זה היה מין מרפסת ענקית שחיברו מלא שולחנות כדי שיספיקו לכל משפחתי ומשפחת שילבי.
"הנה השולחן שלכן" אמרה ומיהרה להסתלק.
"פחדנית" סיננה מיה, "שש.." לחשתי ונעצתי את מרפקי בבטנה.
תומס שם לב אלינו ראשון והוא לא הוריד את עיניו ממני.
התחלתי להסמיק אז כחכחתי בגרון כדי שאבי יראה שאנחנו פה.
"אהה קים טוב שהגעת" אמר וסימן לי על שתי כיסאות ריקים לצידו.
"כן.." אמרתי והתיישבתי לידו.
"טוב שנזכרת לבוא" אמר תומס ונשען אחורה בנוחות.
"אתה פה אז חבל שנזכרתי" אמרתי עם חיוך מתוק.
"אוו קטלה אותך, אחי" אמר מי שישב לידו זיהיתי אותו הוא החבר הכי טוב של תומס איך קראו לו? וויל
"קימברלי. שלום אני ג'ורג'" אמר מישהו בערך בגיל של אבי.
"היי אתה יכול לקרוא לי קים" אמרתי בנחמדות. הוא חייך ואמר "אני אציג לך את מי שיושבים איתנו.
זה וויל יד ימינו של תומס, זה ג'ון הבן שלי וזאת אוליב-" קטעתי אותו בחדות וקמתי מהכיסא.
"אוליביה" צעקתי היא סובבה את ראשה אלי וחיוך גדול התפרס על שפתיה.
"קים" היא צווחה וקמה גם.
עשינו את העיקוף והתחבקנו מלוות בעיני כולם.
"כבר חשבתי שלא תבואי" אמרה והתנתקה מהחיבוק.
"השמלה שלך מהממת עלייך" אמרה וסרקה אותי. "גם את נראת מדהים, צבעת את השיער?" שאלתי והיא הנהנה. "אה בואי רגע אני רוצה שתכירי מישהי שהיא כמו אחותי" אמרתי ונטלתי את ידה.
"מיה" קראתי היא קמה והסתכלה על אוליביה. "מאיפה הבאת את הברבור הזה?" צעקה וחיבקה אותה.
אוליביה צחקקה וחיבקה אותה גם.
"היי אני אחותם של הקופים ששם" אמרה והצביעה על תומס וג'ון.
"קופים קופים אבל כאלה חתיכים" אמרה מיה וקרצה להם גורמת לג'ון להיחנק ממה ששתה ולתומס לטפוח על גבו בשעשוע.
"קימברלי תוכלו לשבת?" שאל אבי אבל היה ברור לכולם שזאת לא הייתה שאלה.
נשקתי לחייה של אוליביה וחזרתי למקומי ומיה עשתה כמוני.
"קימברלי-" אמר ג'ורג' אבל שוב קטעתי אותו. "קים" אמרתי והוא חייך באיפוק.
"קים בדיוק התחלנו לדבר על הסיבה שנפגשנו" אמר ולגם מכוסו.
"שהיא?" שאלתי. ממתי הם משתפים אותי בדברים?.
"את" אמר אבא. "אני?" שאלתי בחוסר הבנה. "כן קימברלי, אנחנו חשבנו ביחד עם משפחת שילבי מה יוכל להביא אותנו לעשות הסכם שלום והגענו למסקנה שאת הפתרון הכי טוב" אמר אבי. זזתי באי נוחות בכיסא שלי והסתכלתי על אמי בצפייה לתשובה אבל היא נעצה מבטים מסוכנים באבי.
אם יש משהו שהם הסכימו עליו זה לא לערב אותי בעולמו.
"מה אתם צריכים ממני?" שאלתי וניגבתי את ידי המזיעות במפית ומזגתי לי מים. בעודי שותה אבא שלי המשיך "את צריכה להתחתן עם תומס" אמר.
נחנקתי מהמים והתחלתי להשתעל.
מיה הביאה לי מפית וטפחה על גבי.
"מה?" שאלתי בהפתעה וניגבתי את פי הסתכלתי על תומס לראות מה הוא חושב על העניין אבל היה לו פרצוף אדיש. "קים את לא חייבת" התפרץ אור.
אבי השתיק אותו עם מבט וחזר אלי.
"קימברלי תקשיבי, את הפתרון המושלם הם מקבלים אותך ובכך נחתום על הסכם שלום" אמר אבא.
"מקבלים אותי? מה אני חתיכת בשר? אני ממש לא מתכוונת להתחתן איתו" צעקתי בכעס וקמתי.
"קימברלי שבי" נבח אבי גורם לאומץ שלי להתקפל ולהעלם.
"ריצ'רד סמית מה גורם לך לחשוב שתוכל להכריח את הבת שלך להתחתן בשביל עסקה" צעקה אימי. בחיים לא ראיתי אותה כל כך כועסת ונראה שאחיי ואבי גם מופתעים.
"אמיליה יקרתי בואי נרגע בסדר?" אמר בעדינות וזהירות.
"נרגע? איך יכולת בכלל לשקול דבר כזה בלי לספר לי?ועוד לשאול אותה כאן מול כולם? אתה מנסה לדחוק אותה לפינה כמו נחש?" שאלה בכעס. "אמיליה" צעק אבא אבל אימי לא התקפלה כמוני להפך היא שלחה לא מבטים כאלה שהוא בעצמו התחיל להתקפל.
"מותק תקשיבי אם הייתי מספר לך היית ישר מתנגדת ומספרת לקימברלי" אמר ולא היה נראה שזה מרצה את אמא,גם אותי לא.
"בכל אופן" אמר ושפשף את מצחו
"ההחלטה בידייך" אמר ופנה אלי.
הבטתי אל כולם ברגשות מעורבים ולא ידעתי מה לעשות.
ידה של מיה זחלה אל ידי והיא לחצה עליה בעידוד.
אני באמת אעשה את זה בשביל אבא?, כמו כל בת תמיד חלמתי על החתונה שלי.אני בשמלה לבנה עומדת לצד בעלי שאוהב אותי, איך אני יכולה להתחתן עם מישהו שאני לא אוהבת?, "אמ..אני.." גמגמתי לחוצה.
אני חייבת לעשות את זה בשביל אבא ואחים שלי,אם לא בשבילי.
כל המלחמות האלה רק סיכנו אותם ואם אני אסרב בטח תפרוץ עוד מלחמה.
"אני אעשה את זה" אמרתי והרגשתי איך קולי רועד.
לא אני לא אבכה. לא עכשיו לפחות.
מילותיו של אבי הדהדו בראשי.
כשהייתי בוכה כי הם יצאו למשימות מסוכנות או כשאחים שלי נפצעו אבא שלי תמיד היה אומר לי נסיכות לא בוכות.
הרגשתי שבכיתי מספיק מול אנשים היום. "תסלחו לי רגע אני צריכה לשירותים" אמרתי וסימנתי למיה שזה בסדר.קמתי ממקומי והלכתי לכיוון השירותים.
אוקי קים את תיכנסי לשם, ואת תחייכי ותשאלי במה זה כרוך כל הנישואים ואז תלכי הביתה, כן זהו זה קלי קלות.
נשמתי עמוק ויצאתי.
"אז במה זה כרוך?" שאלתי אחרי שכולם סיימו לבחון אותי.
"אנחנו נתחתן-" אמר תומס והתאפקתי לא לגלגל עיניים.
"באמת שרלוק?" שאלתי בבוז והוא נעץ בי מבט.
"אז כמו שתומס אמר אתם תתחתנו ותצטרכו לגור ביחד וזהו" אבא מיהר לומר.
"זהו?" שאלתי "כן זה צריך להיות רק למראית עין" אמר ג'ורג'.
"אה ותצטרכי להוליד לו יורש" אמר ג'ורג'.
"תשכח מזה" אמרתי ופניתי לכולם.
"תשכחו מזה, אם אתם רוצים שאני אסכים אז אני רק מתחתנת איתו ועוברת לגור איתו ואם אני ארצה אני גם אצא עם מישהו" אמרתי והם הביטו בי מופתעים.
"אני לא אעצור את החיים שלי בשבילכם בדיוק כמוהו אני בטוחה שהוא לא יפסיק לזיין מהצד אז אני לא מתכוונת להיות בובה של אף אחד" אמרתי ואבי נאנח יודע שלא אכנע בלי דרישות.
"אז אני לא אזיין מהצד" אמר תומס.
הנדתי בראשי לשלילה "אני לא מתכוונת לשכב איתך היחסים שלנו יהיו למראית עין בלבד" הדגשתי.
"את לא יכולה לצאת עם מישהו אחר יהיו שמועות" אמר וויל.
"ו..?" שאלתי. ממתי אכפת לארגוני פשע משמועות.
"אז אנחנו לא יכולים שכולם יחשבו שאת בוגדת בו ושהוא סולח לך" אמר ג'ורג' ובראשי המשכתי את מה שרצה להגיד. ולא הורג אותך.
"תטפלו בזה תפיצו שזה נישואים פתוחים או משהו" אמרתי.
"ולמה אתם חושבים שלא יהיה שמועות אם הוא יאסוף זונות ויקח אותן הביתה?" שאלתי.
הנה זה,מה שחיכיתי לו.
ככה הם רגילים הבעל בוגד? מותר
האישה בוגדת?הורגים אותה בייסורים.
"זה לא אותו הדבר" נאנח ג'ורג'.
"זה בדיוק אותו הדבר אז אם אתם רוצים שזה יעבוד תצטרכו להתאים את עצמכם לדרישותי" אמרתי.
אבי נראה מעט גאה אבל גם קצת זועף.
"בסדר" אמר ג'ורג' והחליף מבטים אם תומס שנראה מופתע אך שינה את הבעתו לקרירה.
"אז אם הכל ילך כמתוכנן את תעברי לביתו של תומס עוד שבוע ותתחתנו עוד שבועיים" אמר אבא.
"אתם בטוחים שאתם לא רוצים מחר?" שאלתי בסרקזם.
"אין לי כבר כוח, היה נעים להכיר אתכם ניפגש עוד שבוע" אמרתי בצביעות לכולם וקמתי.
"קימברלי" אמר אבא בהזהרה.
התעלמתי ולקחתי את התיק שלי נופפתי לאוליביה והלכתי כשמיה אחרי.
"הם התחרפנו על כל השכל" אמרה מיה ונכנסה למכונית.
"ספרי לי על זה" אמרתי נאנחת
"קדימה בואי נלך הביתה" היא אמרה.
"איך את מכירה את אוליביה?" שאלה מיה אחרי שכבר שכבנו במיטה שלי והיינו אחרי מקלחת.
"תמיד באירועים של מאפיות היינו נפגשות ולפעמים גם מחוץ לאירועים" אמרתי, מיה התכרבלה והסתכלה לתוך עיני, "למה את עושה את זה?" שאלה.
"המלחמה בין המשפחות שלנו מסכנת את כל המשפחה שלי, אני לא רוצה שיבוא יום ואחד האחים שלי או ההורים ייהרג ואני אדע שיכולתי למנוע את זה" אמרתי בלחישה צרודה.
"את אחות ובת מדהימה" היא לחשה וחיבקה אותי.
"למה את לא רוצה להגיש תלונה על האיש הזה?" שאלתי בעדינות.
"מי אמר שלא?" לחשה אחרי כמה שניות של שקט.
"מיה" אמרתי. "טוב אז צודקת אני לא מתכוונת לעשות את זה בבקשה תביני אותי" אמרה בלחש.
"היי מיה אל תיהי טיפשה אני מבינה אותך ובחיים לא הכריח אותך לעשות את זה" אמרתי וליטפתי את גבה הרועד. אחרי כמה דקות היא כבר נרדמה ואני ירדתי למטה לשתות מים.
"אבא?" שאלתי כשראיתי את כולם בסלון כולל משפחת שילבי.
"קים טוב שבאת" אמר אבא וטפח על הספה לידו.
"אמ..למה?" שאלתי והתיישבתי לידו בוחנת את כולם.
"תקשיבי טוב קימברלי.
המאפיה הרוסית מנסה לפתוח במלחמה נגדנו אז אנחנו צריכים לדעת בוודאות אם את מתכוונת להתחתן עם תומס" אמר אבא.
"למה אתם צריכים לדעת?" שאלתי.
"כדי לדעת אם אנחנו נעזור לכם או לא" אמר ג'ורג'.
"למה אתם לא יכולים לעזור לנו בלי ההסכם? אתם מבינים את הבעיה?,
אתם לא צריכים את ההסכם כדי לעזור לאבא, אתם כל כך קטנוניים" אמרתי באנחה והם הביטו בי בהפתעה.
"בסדר כמו שאמרתי אני מסכימה להתחתן איתו אם תסכימו לדרישות שלי" אמרתי וקמתי.
הייתי צריכה לנשום אוויר המבטים של כולם חנקו אותי.
"רגע קים" קרא כריס וקם אחרי.
הסתובבתי אליו וחיכיתי שידבר.
"אנחנו הולכים למשימה כל האחים ושילבי" אמר בזהירות מחכה לתגובתי.
"אה?" שאלתי.
אני שונאת את המשימות האלה הם לפעמים חוזרים פצועים וקרה כמה פעמים שהם כמעט מתו, איך אני יכולה להגיד להם, זה בסדר לכו כשאני לא רוצה שהם ילכו?,
פעם פשוט לא הייתי מדברת איתם ונקטתי באותה הפעולה עכשיו.
הסתובבתי והלכתי למטבח.
"שוב?" שאל ליאם את כריס אבל לא שמעתי מה הוא ענה.
מזגתי לעצמי מים ונשענתי על השיש.
פחדתי פחד מוות מהמשימות האלה שלהם, הם צריכים להסתנן לשטח של האויב כאילו בכוח רוצים להתפס.
להרוג מנהלים של ארגוני פשע וכו...
קשה לי כל הזמן לשבת בבית כשאני יודעת שיכול להיות שבאותם רגעים אחד מהם נלחם על חייו.
ניגבתי דמעות סוררות שזלגו על פני ותפסתי את הכוס יוצאת לכיוון המרפסת ועוברת דרך הסלון.
"קים" אמר ליאם בעדינות,
"קים" קרא אור כשלא עניתי.
הסתכלתי עליו במבט עצוב ושרבבתי שפתיים.
"אנחנו חייבים" אמר וקם לחבק אותי. נשכתי את שפתי ויצאתי למרפסת שומעת את האנחה של אור.
הלכתי למאחורי הבית מין מקום מסתור שלי והתיישבתי אל כיסא נוח מביטה אל השמיים ושוקעת במחשבות.
פתחתי את עיני משפשפת את קורי השינה.
נרדמתי על הכיסא? אח כואב לי הגב.
התמתחתי והסתכלתי על השמיים החשוכים.
"ממתי את כזאת רגישה?" שאל תומס.
פלטתי צווחה מבוהלת וכמעט נפלתי מהכיסא.
"מה אתה עושה פה?לעזאזל" צעקתי ואחזתי בליבי שדהר.
הוא החניק חיוך וחיכה לתשובה.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר" אמרתי ונשפתי בזעף,
"וחוץ מזה אתה לא מכיר אותי בכלל" אמרתי.איך הוא יודע אולי אני רגישה תמיד.
"אני מדבר על זה שרצת מהבית שלך בצהריים בוכה וכועסת,וכשחזרת התחלת לבכות על אח שלך ועכשיו את לא מדברת עם אחים שלך כי הם יוצאים איתי למשימה" אמר.
"שוב זה לא עניינך למה בכיתי,ואתה יודע איזה קשה זה לתת לאחים שלי ללכת למשימת התאבדות?" שאלתי בכעס ודאגה.
הוא לא ענה ורק הדליק לו סיגרייה.
"למה לא התנגדת לנישואים?" שאלתי וחיבקתי את ברכיי.
"למה?" שאל ושאף את העשן לראותיו.
"כי אני צריך את זה" אמר "אותך".
גורם לליבי להחסיר פעימה,
תנשמי קים הוא סתם אמר את זה תרגעי. "אותי, למה?" שאלתי מסתירה את הסומק שבטח פרח בלחיי.
"אני צריך בובה,שתיהיה יפה ותשתוק" אמר, והנה הסומק נעלם ובמקומו בא הקוצר רוח וכעס.
"אני יפה אבל לא בובה אז אם זה כל מה שאתה צריך ממני תחפש מישהי אחרת" אמרתי בכעס והוא יישר אחי מבט. "מה עוד אני כבר צריך ממך?" שאל ונשען לכיווני מצמצם את המרחק ביננו.
"כ..כלום אבל כמו שאמרתי אני לא מה שאתה מחפש" אמרתי מתגברת על המבוכה שנוצרה מקרבתו.
"למה שיקרת שאת לסבית וששון הבן שלך?" שאל והתרחק זורק את הסגרייה ומוציא עוד אחת.
"לא רציתי להביא לו את המספר שלי אז זה התירוץ הקבוע שלי ורק זרמתי עם השקר, וחשבתי שאח שלך יוותר לשון אם יחשוב שהוא הבן שלי" אמרתי וכנראה הופתע שלא שמע טינה בקולי כי שאל "את לא שונאת אותו?".
"לא ממש, הייתי רוצה אבל משום מה אני לא מסוגלת וחוץ מזה זאת הייתה הוראה שלך" אמרתי והוא לא התווכח.
"תומס" אמרתי בחשש.
הוא הסתכל עלי מחכה שאדבר ונשף את העשן.
"אתה לא רוצה להתחתן עם מישהי שאתה אוהב?" שאלתי וזרקתי את ראשי לאחור מביטה בכוכבים.
"אני לא מאמין בבולשיט הזה שנקרא אהבה" ירק מפיו.
סרקתי את פניו מחפשת היסוס בפניו אבל הוא היה נראה נחוש.
"אף אחד לא מאמין באהבה עד שהיא שוברת להם את החומות" אמרתי נזכרת באהבה האחרונה שלי.
היא שברה לי את החומות וגם את הלב.
"אין לי חומות כי אין לי על מה להגן" אמר בקור.
"הלב שלי שחור" הוסיף בצרידות.
"אני חושבת שאתה לא נותן לעצמך לאהוב" אמרתי ויישרתי את רגלי שהתחילו להירדם.
"אני חושב שלא באתי לפה כדי לקבל טיפול פסיכולוגי" אמר באדישות.
"טוב בסדר,אז למה באת?" שאלתי בעייפות.
"להגיד לך שאת תיהי חייבת לספק לי יורש" אמר בקור.
"לא" אמרתי והנדתי בראשי.
"את לא מבינה את חייבת בקרוב את תיהי אישתי לפחות על הדפים, בגלל זה חשוב שהוא יהיה ממך" אמר.
הנדתי בראשי והוא התחיל להתעצבן.
"מה הבעיה שלך?אני אזיין אותך פעם פעמיים עד שתקלטי,תלדי את הילד וזהו" הוא אמר כמעט צועק.
"מה אתה לא מבין בלא. אני לא מתכוונת ללדת לך יורש גם אם רק תביא לי את הזרע שלך" צעקתי והסמקתי ממילותי שלי.
"למה" שאל בכעס ווריד בלט במצחו.
"אני באמת לא מבין למה? את לא מבינה שאני חייב יורש" אמר והוציא עוד סיגרייה.הבן אדם מכור.
"תבין אני לא מתכוונת להוליד לך ילד בגלל...שאני לא רוצה שהוא יהיה חלק מכל החרא הזה,אני לא מתכוונת להוליד ילד לעולם כזה" אמרתי.
"את חושבת שאני רוצה?אה?,
ללמד אותו להרוג,לשחוט,להיות אכזרי?לא אבל אני חייב" אמר וכנראה תסכול וכעס הם הרגשות היחידים שהוציא ממנו.
"אני מצטערת, בחיים לא." אמרתי.
"את תיהי חייבת" אמר.
"אתה תאנוס אותי" שאלתי ולא נתתי לרעד לצאת מקולי.
"לא אני לא אנס.אני מכבד נשים בגבול הטעם הטוב" אמר.
"אין גבול לכבוד" אמרתי במרמור.
אני מבינה שהוא לא יכבד אותי.
"השיחה הזאת כבר יצאה מהקשרה.
תקשיבי אם את לא רוצה לקיים יחסי מין זה בסדר אבל היורש חייב להיות ממך" אמר ונשמע שנמאס לו לחזור על המילים.
"אני לא אגיד שוב, לא, ולא משנה כמה פעמים תשאל זה ישאר לא, אז או שתכין את עצמך לזה או שתחפש אישה אחרת" אמרתי.
הוא קם בעצבים ובעט בכיסא.
"היי תירגע-" אמרתי "-תקשיבי את הולכת לעשות מה שאני אומר לך אנחנו נתחתן ואת תולידי לי יורש שמעת" אמר בכעס וניסה להשתלט על עצמו.
"מה קרה תומי אתה לא רגיל שלא מצייתים לך?" שאלתי ועיניו הכחולות התכהו.
"קים אל תכנסי למלחמה שלא תוכלי לצאת ממנה" אמר וירד לגובה שלי.
"את תפסידי,אני אדאג לזה" אמר בקור.
ידי התחילו לרעוד אבל שילבתי אותם לחזהי בהתרסה.
"תקשיב לי במלחמה הזאת אתה תפסיד כי אני לא מתכוונת להוליד לך שום יורש" אמרתי והסתכלתי לתוך עיניו. "את לא מבינה בכלל לאן את נכנסת" אמר וליטף את לחיי הזזתי את פני אבל הוא תפס בסנטרי וקירב את פני אליו.
"ילד אחד זה כל מה שאני צריך" אמר והרגשתי את נשימותיו על שפתי.
"אפילו לא אחד ואם תנסה להכריח אותי לא תשאר לך גם אישה" אמרתי, והאיום נשאר תלוי באוויר.
"את מאיימת עלי?" שאל ובחן את פני לא עוזב את סנטרי לרגע.
"אני מקיימת" אמרתי בלחש מופתעת מזה שאיימתי להתאבד או לברוח.
"בסדר" אמר וחייך חיוך דק ומלחיץ.
"בסדר" אמרתי והעפתי את ידיו ממני.
"את עושה טעות" אמר וקם מביט עלי מלמעלה.
"לא יותר גדולה מלהתחתן איתך" אמרתי וקמתי גם.
נכנסתי לבית לא מסתכלת עליו בכלל או על מי שישב בסלון ועליתי לחדר.
שמעתי יבבות שפסקו כשפתחתי את הדלת והבנתי שמיה בוכה.
נשכבתי לידה וחיבקתי אותה ממלמלת לה מילות עידוד עד שנרדמה.
מה אני אמורה לעשות איתך תומס?.