מה עם אהבה?

פרק 19

חפירה בסוף

נ.מ תומס
כשג'קסון הבן זונה ירה בי,לא חשבתי על הכאב הבלתי נסבל ששלח זרמים מכאיבים בכל גופי או על הנקודות השחורות שריצדו בשולי ראייתי.
דחפתי אנשים בלי לשים זין,לא מעניין אותי אם אלה עובדים שלי שניסו לעזור לי או הפרמידיקים שאלוהים יודע מי הזמין.
נכנסתי לרכב שלי תולש את העניבה מצווארי וקושר אותה מעל הפצע המדמם, נקווה שזה יספיק כדי לעצור את הדימום.
הבנים כבר נסעו אחרי ג'קסון יודעים שאהיה בסדר.
התקשרתי לאקרים של המאפיה ואמרתי להם לנסות לאתר את קים,
ואז התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שאם יקרה משהו לקים הוא מת.
הוא התחיל עם כל הבלאגן הזה שנקרא ג'קסון, אם הוא לא היה מזמין אותו הוא לא היה חוזר ולא היה מכיר את קים.
פאק אם הוא יעשה לה משהו...
רק מהמחשבה שהוא יפגע בשערה מראשה אני רואה אדום.
כשאני אתפוס אותו הוא ימות,כבר עכשיו הוא נחשב לבן אדם מת, הבעיה היא שהוא יודע את זה,ואני מפחד לחשוב מה הוא יעשה לה כשהוא יודע שהוא ניצוד,ושאין משם דרך חזרה.
הגעתי לנמל נטוש, בראיין והאקרים אמרו לי לבוא לפה. יצאתי מהמכונית ונשענתי עליה בכבדות.
פאק כשהאדרנלין בגוף שלי ירד אני אהיה מעולף הרבה זמן.
נעלתי את המכונית והלכתי לאורך הנמל.
היה כאן שקט מחשיד ולא יכולתי שלא להחזיק את אקדחי בידי.
אחרי כמה שניות כבר ראיתי את הבנים מסתודדים להם.
"מה כולכם עושים פה?" שאלתי בכעס.
הם צריכים לחפש את קים ולא להתעסק בשטויות,קים לא בטוח פה ואין לנו זמן לבזבז על תהיות.
"הם היו פה" אמר ג'ס ושיפשף את ראשו בכעס.
אני יודע שהוא וקים התקרבו בזמן האחרון אבל אני לא יודע כמה.
"נו אז איפה היא?" שאגתי בחוסר סבלנות.
כל הדם הכאב והעצבים לא עזרו בכלל.
וויל הצביע על המים ולפני שהלב שלי נדם בראיין מיהר לתקן.
"הם היו פה זרקו את הטלפונים ונסעו" ,
נשמתי לרווחה ועצמתי את עיני.
כשפקחתי אותם ראיתי שחור אבל הפעם
לא מעצבים אלא מכאב.
אני מקווה שלא יהיה לי נמק מהקשר החזק שעשיתי ברגל.
זה הדבר האחרון שחשבתי לפני שהתעלפתי.
אני מקווה מאוד שלא נפלתי למים כי הגוף של כבד כמו אבן.

נ.מ קים
התעוררתי קשורה למיטה בחדר חשוך.
צווארי כאב ומפרקי ידי דיממו מהחבלים הגסים.
לאט לאט נזכרתי מה קרה וליבי הדוהר נרגע כשהבנתי ששון בסדר.
לא נתתי לפחד שקרה משהו לתומס להשתלט עלי.
הבנים לא היו נותנים למשהו רע לקרות לו.
ניסיתי להשתחרר בלי הצלחה רבה.
פתחתי את הפה לצעוק אבל לא יצא לי שום קול, כמה זמן אני כבר פה?
כחכחתי בגרון וצעקתי לג'קסון.
לא ידעתי מה הוא מתכוון לעשות לי אבל אם אני לא אקבל מים אני אמות עוד לפני שהוא יספיק משהו.
הדלת נפתחה בחריקה והאורות נדלקו.
מצמצתי בכאב עד שהתרגלתי לאור.
וג'קסון עמד מעלי עם חיוך זחוח.
"קראת לי?" שאל והיה ברור שהוא נהנה מזה.
"מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?" שאלתי.
"רק להנות מחברתך" אמר.
עשיתי קולות הקאה והוא הזעיף פנים.
"מה? חשבת שאני אקפוץ עלייך ואגיד,
או ג'קסון תודה שחטפת אותי חתיכת ממזר מזוין?" אמרתי והוא כבר ממש כעס.
"חתיכת כלבה מזוינת" סינן ותפס בסנטרי.
"את צריכה להודות שלי על שלא הרגתי אותך ואת הבעל המזוין שלך" אמר בקור.
לפני שהספקתי לענות הוא הכניס לפי בד ויצא טורק אחריו את הדלת.
מאז לא ראיתי אותו,הוא שלח אנשים מפחידים להביא לי אוכל ולקחת אותי לשירותים.
בכל פעם שרק חשבתי לברוח הייתי צריכה רק להסתכל על הפנים האכזריות שלהם כדי לדעת שאם אתפס הם לא ירחמו עלי.
עברו כמה ימים אולי שבועות,אני מניחה כי אף אחד לא עונה לי כשאני שואלת איזה יום היום.
וגקסון נכנס לחדר שבו הייתי נעולה.
הוא פשוט עמד נשען על הקיר ובהה בי.
"נו מה?" אמרתי וניסיתי להסתדר בנוח כשידי קשורות וגבי כואב מהשענות על הקיר.
"גם כשאת נעולה פה שבועיים את עדיין חצופה?" שאל וריסן את הכעס.
אז עברו שבועיים? טוב לדעת,
"אני לא מבינה איך אתה רוצה שאתנהג,
אתה החוטף אני החטופה, איזה יחסים אתה רוצה שיהיו לנו?" שאלתי בהתרסה.
"תיהי נחמדה ותוכלי להסתובב בחדר" אמר.
חשבתי קצת והבנתי שהוא צודק.
אני פה עכשיו,כלואה בניגוד לרצוני, אבל זה שאני עושה בעיות לא עוזר לי.
"ג'קסון למה אתה עושה את כל זה? מי אמר לך שמשפחת שילבי הרגה את אבא שלך?" שאלתי בשקט,גופו הקשיח ומבטו ניהיה מרוחק.
הוא יצא מהחדר בלי לענות ואני נשארתי בוהה בדלת.
מה לא בסדר עם הבן אדם הזה? טוב חוץ מהכל!
הוא נכנס לחדר שוב אחרי שעות והתחלתי לחשוב שהוא משתמש בי בתור הסחת דעת כשמשעמם לו.
הוא פתח לי את החבלים שהחזיקו את ידי ונאנחתי בהקלה.
"אם תעשי בעיות אני לא אוותר לך" אמר והלך כמה צעדים אחורה מסתכל עלי מלמעלה.
"למה אתה לא עונה לשאלות שאני שואלת אותך?" שאלתי משפשפת את ידי החבולות.
"כי זה לא קשור אלייך" סינן.
עיני נפערו בכעס וזינקתי לעמידה.
"יחתיכת דביל,חטפת אותי בגלל השטויות שלך ואתה אומר שזה לא קשור אלי?" שאלתי בכעס.
לפני ששמתי לב הלחי שלי שרפה ופני נטו לצד.
ידו של ג'קסון עדיין היתה באוויר ועל פניו היה מבט המום ומתחרט.
הנחתי את ידי על לחיי האדומה והפועמת בכאב, וכשהסתכלתי עליה היא היתה מוכתמת בדם.
שריטה דקה ואדומה כיסתה לי את הלחי וטיפטפה דם על חולצתי.
אם הסטירה לא מספיקה אז גם הטבעת שלו שרטה אותי.
"קים...-" מלמל בלחש.
"צא מפה" לחשתי, כחכחתי בגרון והסתכלתי לתוך עיניו.
"זה מפה" צעקתי שוב.
הוא יצא טורק את הדלת בפעם המיליון היום.
לא יכולתי יותר,התפרקתי.
למרות שכל הזמן הזה לא נתתי לעצמי לבכות, לרחם על עצמי,
להתגעגע,
לא יכולתי יותר.
הדמעות זרמו מעיני בחוסר שליטה
והלחי שלי שרפה מהדמעות המלוחות.
אני שונאת אותו.
אני רוצה הביתה.
אני רוצה את תומס.
ייבבתי נשכבת על המיטה ומכסה את פני עם הכרית.
מאותו היום לא אכלתי ולא שתיתי.
לא משנה כמה פעמים השומרים איימו עלי, לא משנה כמה פעמים ג'קסון צעק עלי.
ולא משנה שלא יכולתי להרים את עצמי מהמיטה.
באחת הפעמים שג'קסון הופיע בחדר עם פרצופו העצבני,הוא נשבר.
"לכי..פשוט לכי" אמר ובעט בשולחן קטן שהיה שם.
"מה?" שאלתי בקול צרוד וחלש.
נראה שקולי רק עיצבן אותו יותר כי הוא הרים אותי מהמיטה בגסות וגרר אותי מחוץ לחדר.
"מה אתה עושה?" שאלתי כושלת אחריו ומנסה לעמוד בקצב.
רגלי היו חלשות וראיתי מטושטשת.
"לכי...תחזרי לתומס שלך...רק לכי מפה כבר" אמר יצאנו מהבית והאור החזק סנוור אותי כל כך שלא ראיתי כלום,רק שחור.
ג'קסון צעק אלי משהו אבל לא שמעתי כלום.