מה עם אהבה?

פרק 20 א'

קמתי ישנה על חומת שרירים חמימה.
דמעות עלו בעיני ונזכרתי באתמול,
אני פה,
אני חיה,
אני עם תומס.
ליטפתי את ביטנו בעדינות,נוגעת לא נוגעת.
הרמתי את ראשי אליו ובחנתי את פניו.
הוא נראה רזה יותר,שרירי פניו היו אדוקים גם כשישן.
מסביב לעיניו היו עיגולים שחורים וזקן גדל על פניו, מה קרה לו?
הפסקתי ללטף את ביטנו והוא נהם ברוגז.
הוא פתח את עיניו והסתכל עלי במבט לא מוסבר.
"חשבתי שחלמתי את זה" מלמל.
ועטף אותי בידיו,
"גם אני" לחשתי בחזרה.
"פאק...לעזאזל" מלמל לשערי.
"מה קרה?" שאלתי מרימה את ראשי אליו.
"התגעגעתי אפילו לקול שלך" אמר.
נמסתי בין ידיו וקברתי את ראשי בחזהו.
"סליחה" אמר בקול נוקשה.
"על מה?" שאלתי בהפתעה.
"על שלא הגנתי עלייך.
לעזאזל אני בעלך...אני הייתי אמור להגן"
אמר בקול מובס.
"היי,היי תומס אל תדבר שטויות לא משנה מה היית עושה אני הייתי הולכת איתו,
לא הייתי נותנת שיפגעו בו" אמרתי.
"אני יודע,אבל עדיין...אני צריך,והייתי חוטף כדור בשבילך" מלמל לשערי.
"דביל...כבר עשית את זה" אמרתי.
"תראה לי" אמרתי וקמתי ממנו.
מתנתקת באי רצון.
"את הרגל?" שאל,הנהנתי והוא נאנח.
הפצע כבר אמור להגליד,ואולי לגרום לאי נוחות אבל לא יותר מזה,זה לפחות מה שחשבתי עד שתומס הזיז ממנו את השמיכה חושף את רגליו השריריות.
אבל לא הספקתי להזיל ריר כי מבטי נתקע בפצע והשתנקות מבוהלת פרצה מפי.
"תומס" קראתי בזעזוע.
הפצע שלו היה אדום ומוגלתי,
יש סימנים של תפרים אבל רואים שהם נפתחו שוב ושוב,ועכשיו רק חצי פצע תפור.
האיזור מסביב היה אדום כחול ונפוח מאוד.
הרמתי את ראשי אליו אבל הוא לא הסתכל עלי.
"תומס מה זה? לעזאזל איך אתה לא מתעלף מכאב!" אמרתי כמעט צועקת.
"תרגעי קים,אני בסדר,אני לוקח כדורים וזה יעבור עוד מעט" אמר.
אני יודעת שהוא משקר בנוגע לכל חוץ מהלקיחת כדורים.
"זה לא בסדר תומס" מלמלתי לעצמי וקמתי.
"זה לא בסדר בכלל" מלמלתי וצעדתי בחדר.
לא התייחסתי לחולשה הנוראית שלא עזבה את גופי,הייתי חייבת ללכת.
משהו שלא עשיתי כבר כמה שבועות.
אבל עם כל צעד נהייתי עייפה יותר.
ומתוסכלת יותר.
למה תומס לא דאג לעצמו?
לעזאזל !
"קים תרגעי בבקשה" אמר ותפס בידי.
ניערתי אותו ממני והסתכלתי לתוך עיניו בתסכול ואכזבה.
"תומס החיים שלך הם לא משחק!
זה מסוכן, יכול להיות לך זיהום,ואם יהיה לך זיהום וזה כבר מאוחר מידי נצטרך לכרות לך את הרגל. או אלוהים תומס" אמרתי בבהלה.
הוא אחז במותני מונע ממני לזוז.
"קים אני בסדר!
אני מרגיש קצת אי נוחות אבל הכל טוב,
אז בבקשה תפסיקי להסתכל עלי ככה,
רק עכשיו חזרת" אמר וחיבק אותי.
"איך ככה?" שאלתי.
"בכעס, באכזבה,כאילו ביקשת שאשמור על משהו שחשוב לך והרסתי לך אותו מול העיניים" אמר ונדהמתי מזה שזה בדיוק מה שהרגשתי.
"אני כבר כועסת, ומאוכזבת ממך ומהבנים,
כשהייתי אצל ג'קסון הדבר היחיד שידעתי בוודאות זה שאתה ושון בריאים ושלמים,
לא חשבתי שאתם תיהיו עד כדי חסרי אחריות שלא תטפלו בפצע שלך,ותשתכרו כל יום."
אמרתי והוא הסתכל עלי בהפתעה.
"אני מכירה אותך,אני יודעת לזהות מתי אתה לא ישן לילות שלמים ומטביע את עצמך באלכוהול" אמרתי.
"נו סליחה בבקשה אל תכעסי" אמר והידק את החיבוק.
"אני כועסת,ואני אמשיך לכעוס כי לא שמרת על מה ששלי" אמרתי.
"גם את לא שמרת על מה ששלי" לחש בכעס.
"לא היית לי ברירה, לא חשבתי שהוא ישחרר אותי בחיים אז העדפתי לסיים את זה לבד,
חוץ מזה שבחיים לא אתקופף לרצונותיו של מישהו" אמרתי והוא נאנח בכעס.
"את כמעט מתת,עוד כמה ימים בלי אוכל ולא היית קמה יותר בחיים" אמר בקול אפל.
הוא כעס שמעו את זה בקולו.
"בסדר אבל זה עבר,משהו שאי אפשר להגיד על הפציעה שלך" אמרתי בכעס והוא נאנח.
"עכשיו שאת פה והכל נרגע אני אדאג לעצמי יותר" אמר בתבוסה.
"תבטיח לי שלא תצא מהבית עד שהרופא יאשר" התחננתי,
הוא הסתכל עלי בהלם והתחיל להניד בראשו.
כשהזעפתי פנים הוא נאנח וידעתי שהוא שוקל את זה.
"חוץ מזה שאני רוצה אותך פה איתי" אמרתי וידעתי שהוא הסכים ברגע שסינן קללות ונישק אותי חזק.
"לעזאזל איתך קים" אמר ונשק לשפתי שוב הפעם בעדינות.
"אני שמח שאת פה,גם אם את מטריפה אותי" לחש לשפתי.
"אני שמחה שאני פה,גם אם אתה מדאיג אותי" אמרתי בחזרה.
התנתקתי ממנו אחרי שהעברתי ליטוף קטן בחזהו והלכתי למקלחת שוטפת ממני את ההרפתקה הלא נחוצה שעברתי.
שטפתי פנים וצחצחתי שיניים,
ורק אחרי שסיימתי הכל נתתי לעצמי להסתכל על עצמי במראה.
שיערי היה רטוב ושיערות בודדות נדבקו למצחי.
עיני היו שקועות מעט ושקיות אפורות היו מתחת לעיני.
עצמות לחיי נראו חדות יותר ולחיי שקועות.
הסתכלתי על גופי והחנקתי יבבה.
מפרקי ידי היו פצועות ומגורות.
וקימורי גופי שפעם היו שופעים יותר התקטנו.
זה המחיר שאני משלמת על חוסר אכילה.
הלכתי לחדר ארונות עם מגבת על גופי.
ייבשתי את שיערי עם פן והתלבשתי.
לקחתי לתומס טישרט מהארון ולבשתי אותה עם מכנס קצר.
לא שמתי לב שאני עומד ובוהה בעצמי במראה עד שתומס חיבק אותי מאחור.
"את יפיפייה כמו תמיד" אמר מניח נשיקות על עורפי,הוא גילח את הזקן ופניו היו חלקות.
שיערו הרטוב הרטיב את ראשי אבל לא היה לי אכפת. התגעגעתי אליו יותר מידי.
"לא מפריע לך שרזיתי ככה?" שאלתי בקלילות אבל שנינו שמענו את הנימה הטעונה.
"את יפיפייה כמו תמיד" התעקש שוב.
הוא התנתק מהחיבוק הולך לארון שלו ומוציא משם טרנינג אפור.
לא הסטתי את מבטי מגופו כשהוריד את המגבת ובחנתי את ישבנו המוצק.
"אוהבת את מה שאת רואה?" שאל ולבש בוקסר שחור.
כחכחתי בגרוני ויצאתי אדומה ממבוכה.
אני ותומס עוד לא שכבנו.
אני יודעת שאני רוצה לשכב איתו,
ושגם הוא רוצה,מאוד רוצה.
אבל אם מה שהבנתי מהשפת גוף שלו נכון
הוא מפחד לפגוע בי ורוצה לעשות את זה לאט.
שנינו יודעים שתומס לא בנוי לזוגיות.
אז הרסתי אותו ובניתי אותו מחדש.
זה נשמע רע אבל זה נכון,
תומס של פעם לא היה זורק לי אפילו גיחוך.
ועכשיו הוא מחלק לי חיוכים כאילו אני אוספת אותם וממירה אותם לכסף.
התיישבתי על המיטה שלנו ותומס יצא אלי.
"מותר לי לעבוד נכון?" שאל וצל של חיוך היה על שפתיו.
"תלוי אם זה עבודה במשרד אז כן,אבל לא יותר מידי אתה צריך לנוח" אמרתי.
"ושוב,אני רוצה שניהיה ביחד" אמרתי תופסת בידו ומשחקת עם אצבעותיו.
"ואיתך אני אנוח?" שאל והתיישב על המיטה קרוב אלי.
"אתה יכול" אמרתי והרמתי את מבטי אליו.
"לא נראה לי שאני יכול" אמר והסתכל על שפתי.
לפני שהוא הספיק לרכון ולנשק אותי המעלית נפתחה וקול צעדים מילא את הדירה.
וויל נכנס לחדר שינה וקפא ברגע שראה אותי.
נעמדתי מנתקת את ידי מתומס.
תוך שניות הייתי כרוכה סביב וויל,
מורמת בחיבוק מוחץ.
התגעגעתי לביריון המצחיק הזה.
"את בסדר" לחש לעצמו.
"אני בסדר" אמרתי והרחקתי את פני ממנו כדי לראות אותו טוב,עדיין מורמת.
הוא היה נראה כמו תומס.
עייף עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים.
שיער מבולגן,וזיפים.
עיניו שוטטו על פני ומסכה של כעס כיסתה את פניו.
"אני בסדר" אמרתי והעברתי יד בשיערו.
הוא עצם את עיניו ונראה עייף יותר.
כמו ילד קטן שחיכה לאמא שלו כל הלילה כדי לראות שהיא חזרה ושהיא בסדר.
נתתי לו נשיקה בלחי ותומס פלט נהמה מעוצבנת.
הרגשתי את עצמי מורמת מוויל ואז עומדת כשידיו של תומס כרוכות סביבי.
"תירגע גם אני התגעגעתי אליה" אמר וויל.
הוא אמר את זה בנימה מוזרה.
לא כמו שהוא מדבר תמיד,מבודח ועצל.
אלא כועס ומריר.
העפתי מבט אל תומס ופניו היו קרות.
"קדימה קים,בואי נלך לאכול,אני מצפה ממך לאכול לפחות ארבע ארוחות ביום" אמר תומס ומשך אותי בעדינות אל המעלית.
הגענו ללובי כשוויל איתנו ואחרי חיבוק מוחץ מג'ולי וכמה דמעות של הקלה שהתעופפו באוויר התיישבנו לאכול.
תומס אמר לי שטלפון חדש בשבילי יגיע היום ושמהיום אני לא זזה בלי שומר אם אחד מהבנים לא איתי.
לא הבנתי את הטעם בזה,ג'קסון לא ינסה לעשות משהו כזה שוב,
הנחתי שהוא למד אחרי ששיחרר אותי בכזאת קלות.
"קימברלי" שמעתי את קולו של בראיין.
הסתובבתי אחורה רואה אותן עומד בראש המדרגות.
ידעתי שהוא מתחבט בעצמו מה לעשות אז עשיתי את הצעד הראשון יודעת שגם הוא התגעגעתי אלי.
הוא ירד במדרגות וקפצתי עליו בחיבוק אוהב שנראה שהפתיע אותו.
הוא כרך את ידיו סביבי וסנטרו הונח על ראשי.
"אני שמח שאת בסדר" לחש מלמלתי משהו לתוך חזהו והוא צחק.
בראיין צחק.
אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני שומעת אותו צוחק ככה
,באושר,בשמחה,בהקלה.
תומס רטן משהו אבל לא ניסה להפריד ביננו.
אחרי שנראה שמיצינו את החיבוק התנתקנו ובחנו אחד את השניה.
היה לו את הסימני היכר של וויל ותומס.
אבל מה שהופתעתי ממנו היה שיערו המבולגן וזקן סבוך שביגר את פניו בכמה שנים טובות.
העברתי את ידי על זקנו וחשבתי איך לעזאזל בראיין המטופח שלא סבל בלאגן,ולא נתן לשיערה אחת לזוז מהמקום נתן לעצמו להידרדר ככה.
עד כדי כך פגע בו חטפתי?
בראיין נמשך לאחור וידי נשארה תלויה באוויר עד שידיים חזקות מחצו אותי.
הרחתי את ריחו של ג'ון וחיבקתי אותו בחזרה.
לפני שהספקנו להגיד משהו צרחות שמחות גרמו לנו להתנתק ושני זוגות ידיים מחצו אותי.
זיהיתי את שיערה של אוליביה ואת בכייה של מיה.
הן לא עזבו אותי במשך עשר דקות אז נאלצתי לענות על שאלותיהן כשאני מחוצה בין שניהן.
כשסוף סוף התנתקנו הן בחנו והחליפו הערות כאילו אני לא שם ולבסוף הובילו אותי אל השולחן דוחפות לי אוכל לצלחת ומחכות שאוכל אותו.
תומס שלח לי חיוך מעודד והפציר בי עם עיניו לאכול כמו שעשו כל שאר יושבי השולחן.
נראה שכולם הסכימו לגבי זה שאני צריכה להתחיל לאכול.
אפילו וויל ותומס שלא הסתכלו אחד על השני
בכלל.
מה לעזאזל קרה בינהם?
אכלתי את מה שהביאו לי שמחה על היכולת לאכול שוב ונזכרתי בפצע של תומס.
"תגידו לי חתיכת אידיוטים,איך נתתם לתומס להידרדר ככה? אתם ראיתם את הפצע שלו?" שאלתי בכעס.
אף אחד לא הסתכל עלי.
וויל שלח לתומס מבט רושף.
"בראיין?" שאלתי מחכה לתשובה.
"הוא לא הקשיב לרופא וחי על כדורים" הודה תומס סינן קללות ואני השתקתי אותו במבט מעוצבן.
דביל,הוא רוצה להישאר בלי רגל בסוף?
"ג'ון?" שאלתי.
"ניסינו להגיד לו אבל הוא היה אובססיבי מידי לגבייך" סינן בשקט.
"כאילו אתם לא" סינן תומס והסתכל עליהן במבטים רושפים בזמן שלגם מכוס קפה רותחת.
וויל ענה לפני ששאלתי אותו בכלל.
"אני אמרתי לך שזה לא ימצא חן בעיני קים כשהיא תחזור" אמר וויל בכעס.
"מצטער לא הבנתי את זה ממה שאמרת התרכזתי בזה שתפסת תחת וצעקת על הבוס שלך" אמר תומס בקור.
"אה..אז עכשיו אתה כן הבוס שלי?" אמר וויל.
"סליחה בוס שדאגתי לך והעזתי להגיד במה טעית" אמר וויל וקם מהכיסא גורם לו לעוף אחורה.
הוא יצא בזעם והבחורים נאנחו.
"מה זה היה?" שאלתי.
"אגיד לך אחר כך" אמר תומס וקם הולך לכיוון משרדו.

סליחה שהפרק יחסית קצר אעלה עוד אחד בהמשך השבוע