התעוררתי בתחושת נענוע, פקחתי את עניי וראיתי את אריאל רוכן מעליי.
"נועה!" אמר מעוצבן.
"מה, מה?" החזרתי מטושטשת מהלילה.
"קומי כבר." אמר מעוצבן ויצא מהחדר.
נאנחתי.
קמתי לעוד בוקר בעוד יום מעייף וחסר תועלת של החיים.
ואז נזכרתי בעידו.
משום מה, עכשיו זה כבר לא נראה לי כזה חסר תועלת.
התארגנתי במהירות ולבשתי חולצה בטן צמודה בצבע שחור על שורט כהה עם קרעים, נעלתי ואנס לבנות, התאפרתי וסירקתי את שיערי הבלונדיני ואספתי לקוקו בקליפס עם קצוות בצדדים.
התזתי ויקטוריה ודאורדוראנט וירדתי למטה, וראיתי את כולם יושבים בשולחן האוכל ואוכלים ארוחת בוקר.
"בוקר טוב." אמרתי בעייפות.
"בוקר טוב," החזירו לי אלרועי ואביתר. הבחנתי שאריאל ודניאל שתקו.
שלחתי אליהם מבט והתיישבתי, שמה לי אוכל.
דניאל נראה רותח מזעם וכך גם אריאל, רק שלעומת דניאל הוא הצליח לשלוט בזעם שלו.
דניאל רטט עם הרגל שלו על הרצפה עם פרצוף עצבני, חופר עם המזלג באוכל. בשלב מסוים הוא קם בבת אחת ולקח את הצלחת שלו, זורק אותה בכיור ועלה לחדרו ברקיעת רגליים.
"מה קרה לו?" שאל אלרועי.
שתקנו.
אריאל הביט בי, גלגל עניים וקם, מוריד את הצלחת שלו ועולה לחדר.
השפלתי מבט לצלחת שלי.
אלרועי ואביתר הסתכלו עליי במבט מבולבל.
"נועי?" אביתר שאל.
"מה," עניתי באדישות מוחלטת.
"את רוצה להסביר לי מה הולך פה?"
"לא יודעת מה הולך פה. מי אמר לך שאני יודעת מה הולך פה?"
"נועה.." אלרועי אמר.
"נו! מה? מה אני בייביסיטרית שלהם? לא יודעת! תעזבו אותי על הבוקר וואי." קמתי והורדתי את הצלחת שלי, עולה לחדרי.
סגרתי את דלתי מאחוריי ונשכבתי על המיטה, קוראת ספר בטלפון ומנסה להתחבר קצת לעולם אחר ולשכוח מהצרות שלי.
"נועה!" שמעתי את קולו של אלרועי צועק מלמטה.
"מה?" החזרתי צעקה.
"בואי, יוצאים! כבר שמונה ועשרים!"
"באה!"
לקחתי את התיק שלי וירדתי לסלון.
נעלנו את דלת הבית, והפעם אלרועי נהג.
כשיצאנו מהאוטו והתקדמנו לעבר בנייני השכבות שלנו, אביתר ואלרועי תפסו אותי ושאלו מה קורה.
"נו, די כבר. לא יודעת,בטח סתם עוד יום רע שלהם. עכשיו אתם יכולים לעזוב אותי?"
הם נאנחו ונתנו לי נשיקה בלחי, פונים לשכבה שלהם בעוד אני, דניאל ואריאל ממשיכים לשכבות שלנו.
"אתם מתכוונים להמשיך עם זה עוד הרבה זמן?" שאלתי.
הם לא הגיבו.
אריאל חתך לשכבה שלו ואני ודניאל המשכנו להתקדם.
הגעתי לכיתה שלי ונכנסתי, שמה לב שדניאל מאחוריי.
"אתה יודע שזה לא הכיתה שלך, נכון?" שאלתי אותו.
"רק בודק שהמפגר לא כאן." הוא רטן, מחפש בעניו את עידו.
כשעניו מצאו אותו, מבטו נתקע עליו, רושף ומאיים.
"דיי כבר." נאנחתי ודחפתי אותו מחוץ לכיתה.
"נועה-" הוא מחה.
"לא!"
"אבל-"
"דיי!אמרתי לא!"
"זה לא יעבור לך בשקט!שמעת, ימזדיין! זה לא יעבור לך בשק-" קטעתי אותו כשסגרתי את דלת הכיתה.
התקדמתי לעבר עידו, שעוד לא הבחין בי ומבטו היה תקוע בטלפון, ואוזניו מקשיבות לאוזניות.
הורדתי את האוזניות מאוזניו בעדינות.
"בוקר טוב." בירכתי והתיישבתי עליו.
הוא תפס במותניי וחייך אלי חיוך, כאילו מאושר מעצם היותי כאן. "בוקר טוב." הסמיק.
YOU ARE READING
Kidnapped
Aksiפעימות לב, מחשבות תוקפות, השכחה של שעה משתייה מופרזת. אהבה אסורה, רגשות מעורבים, ערב שישי בודד באוויר הקר של עיר האורות. טראומתית, משוגעת, הזויה, פסיכית. מי יתן וכל זה יגמר. אני זועקת לעזרה. באמצע חדר חשוך, גופי פועם מכאבים, לבי פועם מאהבה. איך אפשר...
