Kidnapped

פרק 26- פסיכולוג

3/5

--

"אני בבית!" צעקתי כשפתחתי את דלת הבית ונכנסתי אליו.
"למי את צועקת, מטומטמת," דניאל אמר מאחוריי. "כולנו מאחורייך."
אריאל החטיף לו מכה בעורף וצחקקתי.
"אח יבן זונה!" דניאל צעק והם התחילו להיאבק.

"מפגרים." מלמלתי בחיוך.
"למי קראת מפגר?" אלרועי אמר מאחוריי לפתע וסובב אותי מהר, מרים אותי כשפניי ליד גבו התחתון והרגליים שלי על החזה שלו.
"מטומטם תוריד אותי!!" צרחתי בבהלה.
הוא התקדם באזור הבית ונכנסה לתוכי פאניקה, אבל עכשיו היא כבר הייתה אמיתית.
"תו..תוריד אותי, אלרועי, זה לא מצחיק." אמרתי בשקט, מנסה לא להתעלף.

הוא הוריד אותי במהרה כששמע את המצוקה בקולי, והתנודדתי לנפילה ברגע שנגעתי ברצפה.
למזלי, הוא מיהר לתפוס אותי והושיב אותי על הרצפה, מתיישב גם הוא. "היי, את בסדר?" אריק שאל אותי.
בהלה תקפה אותי וזזתי לאחור עד כמה שראשי המסוחרר נתן לי.
"אל תפחדי," אריק אמר בקול משועשע. "זה רק אני."

הוא קירב את ידו אליי.
"לא! אל תיגע בי חולה נפש!" צרחתי.
פניו מיד עטו הבעת כעס שכבר זכרתי את משמעותה.
"כלבה מזדיינת!" הוא צרח ותפס בי, גורר אותי אליו בכוח וקורע את החולצה שלי.

צרחתי.
צרחתי בכל כוחי.
תחנונים כבר לא יעזרו, אבל אולי צרחות מישהו ישמע ויבוא.
"אההההה, אההה!!" המשכתי לצרוח בעניים עצומות וחוזקה, אבל כבר לא הרגשתי שום ידיים עליי.
"זה בסדר, את בסדר. זה אני אלרועי. והנה דניאל, ואביתר, וגם אריאל פה." שמעתי את קולו של אלרועי. "את בטוחה נונה, אני מצטער. רוצה שוקו?" אלרועי המשיך לדבר בקול מרגיע, וכבר ידעתי שזה הוא. רק הוא היה קורא לי נונה.

פתחתי את עניי, וראיתי לשברירי שניות את דמותם של אריק ואלרועי מתחלפים, אבל זה נפסק, ודמותו של אלרועי נשארה.

כבר לא נרתעתי.

שמתי את ידיי על עניי בייאוש.

זה קורה לאחרונה יותר מידי.
הרגשתי את חיבוקם של כל האחים שלי.
"אני מצטערת," אמרתי מיואשת. "אני מצטערת שאני צורחת. המוח שלי משטה בי," הסברתי. "אני לא יודעת מה לעשות."
"זה בסדר, כולנו מבינים אותך." אביתר אמר.
"וכולנו אוהבים אותך," אריאל אמר.

מילים שלא עזרו בכלום.
דניאל הביט בי ואני בו.

הוא יודע.
הוא יודע שקשה לי, הוא היחיד שמצליח לקרוא אותי לתוך הנשמה גם אם אני עושה את המבט ההפוך מההרגשה.
אני לא יכולה לשקר לידו.
הוא לקח את כף ידו ושם אותה בצורה שטוחה, ואז את ידו השנייה הוא קיפל לאגרוף והתחיל לעשות סימנים, דופק את אגרפו על ידו השנייה ומדבר איתי, מרכיב אותיות, במורס.

"ה י י ב ו א י ל כ א ן," הצלחתי להבין את האותיות שהוא שידר לי.
התקרבתי אליו, הוא פרש ידיים ונכנסתי אל תוך חיבוקו שעטף אותי, ושם כבר פרצתי בבכי.