היייייי
אני ככ מצטערת שנעלמתי, אני בתקופת מבחנים טיפה אבל בכנות לא מצאתי את הכוחות בי להמשיך והייתי במחסום.
אבל עכשיו יש לי רעיונות❤
אוהבת אתכם, אל תשכחו להגיד לי מה דעתכם על הפרק ולהצביע💖
בתור פיצוי הכנתי שני פרקים!
תהנו♡
--
נחמד להיות תקועב בחבית דגים.
אין לי מושג עוד כמה זמן זה יקח, הריאות שלי מתחילות להיחלש והסינוסים מושבתים כבר ממזמן, ביחד עם הרגליים.
אני משערת שאני פה כבר משהו כמו שלוש שעות, והעובדה שאני עדיין חיה היא לא יאומנת.
המקום היה צפוף וחנוק- אבל לפחות לא גילו אותי.
שמעתי צעקות של כל השומרים בחיפוש אחריי, ללא הצלחה.
שמעתי רעשי ריצה מרחוק, מתקרבים ומתקרבים והחרדה התחילה לצוץ.
החזקתי את הנשימות שלי וניסיתי לא לרעוד כמה שיותר.
כנראה שאלה היו שני אנשים, כי הם התחילו לדבר בשפה מוכרת- גרמנית.
ושוב, הודתי לאלוהים על כך שסבתא שלי הייתה מדברת איתי גרמנית כשהייתי קטנה.
"הוא מתקשר! הבוס מתקשר!" אחד מהאנשים צעק בגרמנית.
"תענה לו!" השני ענה.
"מה אני אגיד לו??"
שמעתי איך הם לחוצים, כאילו ה'בוס' הזה הוא הישות הכי גרועה ביקום.
"פשוט תענה!" השני האיץ בו.
"ה-הלו?" הגרמני שאל בלחץ כשענה לשיחה.
"אני יודע. אנחנו נמצא אותה, זה לא יקרה שוב. תהיה בטוח שזה לא יקרה שוב." הוא ניסה לשכנע.
"לא, לא. היא.. היא ברחה, כן. אבל זה בסדר, אנחנו נמצא אותה. היא חייבת להיות פה איפשהו.. לא יכול להיות שהיא קפצה, נכון?"
"אני יודע מה לעשות, אדוני. נממש את תכנית ב'. אבקש מהעורך הכי טוב שלנו לשלוח תמונה למשפחה. עד אז הם יחשבו שהיא מתה, ואנחנו נרוויח עוד קצת זמן." לעשות כאילו אני מתה?
"כ-כן, אדוני. אני מבין. רק אל תדון אותי. אני אמצא אותה, תהיה בטוח בזה." והשיחה נותקה.
הגרמנים האלה בטח מפחדים מוות מהבוס הזה, עד כדי כך שהם נלחצים רק לענות לשיחה ממנו.
"אלכס מה הוא אמר?" הגרמני השני שאל כנראה את אלכס, בציפייה ולחץ.
"הוא אמר שהוא ידון אותנו אם לא נמצא אותה.. שאנחנו יודעים מה ההשלכות. אלפונס, אם לא נמצא אותה זה הסוף שלנו. " אלכס אמר לאלפונס, הגרמני השני.
"הוא אמר שאם לא-" בטעות זעירה עוצרת לב זזתי קצת בחבית בעקבות קפיצה קטנה, מה שקטע אותו.
"שמעת את זה?" אלכס שאל.
"לא זכור לי שהבאנו את הדגים חיים." אלפונס אמר.
יכולתי להרגיש את הצעדים שלהם מתקרבים אליי, את הידיים שלהם מתכוננות לחשוף אותי.
"הספינה עומדת לעגון בעוד מספר דקות." הכריזה הודיעה בעייפות, בדיוק ברגע האמת, והצילה אותי.
תודה אלוהים, תודה.
"עזוב. עדיף לנו לא לאחר. בוא נלך." אלכס אמר.
"אבל מה עם הילדה? הבוס יכעס." אלפונס מחה.
"זין עליו ועל הילדה, שיבוא לכאן וימצא אותה בעצמו. בטח קפצה ונטרפה, אני לא ידוע, לא אכפת לי."
"אבל-"
"לא אכפת לי. עכשיו בוא."
והם הלכו.
זה היה קרוב.
קרוב מידי.
נשיפת הקלה יצאה מחזי, וסתמי את פי במהרה בידי כשנזכרתי שאני לא יכולה להרעיש יותר מידי.
הרגשתי לפתע גוף גדול מחזיק בחבית, ונשימתי עצרה ביחד עם לבי כאחד.
בבקשה בבקשה בבקשה, אל תחשוף אותי.
אל תחשוף אותי.
ולמזלי הרב, אותו אחד הרים את החבית בכבדות והניח אותה על מן משטח בחוזקה, אני משערת שהיה עגלה.
"Wow wow, du hast viel gegessen, eh Fisch?" הוא אמר בגרמנית.
לא ידעתי לאן הוא גורר אותי ואת העגלה, אבל לא יכולתי לצאת עכשיו.
לאחר מספר דקות נוספות, העלו את החבית על אוטו לזמן שאני משערת שהיה בערך שעה.
המסע היה כל כך ארוך, ואני הייתי כל כך עייפה- שאלוהים יודע איך, נרדמתי, בתוך חבית מזוינת של דגים.
--
התעוררתי לתזוזות קפיצות קטנות, ושפשפתי את עניי. ניסיתי כמה שיותר לדרוך אוזן, לשמוע אם יש מישהו באזור. אחר מספר דקות, החלטתי לקחת את הסיכון ולצאת לבדוק.
ליתר ביטחון, אספתי איתי דג אחד ביד למקרה שיהיה מישהו.. לא יודעת מה עבר לי בראש.
להכות גרמנים עם דג?
פתחתי מעט את מכסה החבית והצצתי בעדה.
הייתי בתוך מקום בצורת אליפסה כזה, והיה רעש נוראי וריח מחריד.
כשראיתי שהשטח פנוי, יצאתי מן החבית וגיליתי מסביבי המון חביות כמו זו שלי, אבל עדיין לא ידעתי איפה אני.
ניסיתי להבין איפה אני נמצאת.
יש רעש ממש חזק..
והאוויר דליל.
אני במטוס.
מטוס מטען.
"פאק," הטתי את ראשי כשקלטתי היכן אני נמצאת.
לפחות הצלחתי להיחלץ מהגרמנים האלו.
אבל לא ממש עוזרת העובדה שאני בתוך מטוס.
שלא ידוע לאן הוא טס.
הבטן שלי עשתה רעש ורק באותו רגע קלטתי עד כמה אני מורעבת וצמאה.
לא אכלתי ושתיתי כבר יומיים.
התהלכתי סביב בחיפוש אחר משהו אכיל. פתחתי חבית אחת, וגיליתי המון פחיןת שימורים.
מושלם.
לקחתי כמה, ואכלתי קצת.
אם רק הייתה פה שתייה... אין.
אבל אני כל כך מצאה. אני מרגישה שאני עוד שנייה אתעלף.
רגע, בגוף שלנו יש מים. אולי אשתה את הפיפי שלי?
"טוב, עכשיו בוודאות השתגעת." מלמלתי לעצמי.
כבדרך נס-מצאתי חבילה של בקבוקי מים ושתיתי לרוויה.
לאחר שקצת התמלאתי, החלטתי שלא תזיק לי עוד שינה טובה, ואני לא יודעת עוד כמה זמן זה ייקח.
--
"ושלוש.. ארבע.. למשוך!!" שמעתי צעקה מבחוץ והתעוררתי.
"שוב פעם! בספירה של שלוש תמשכו!" מיד הבנתי על מה ההמולה.
נחתנו.
ולפי השפה שאלה מבחוץ צעקו בה, אנחנו בצרפת.
מזלי שלמדתי צרפתית בבית הספר.
לא הצטיינתי, אבל ידעתי.
זינקתי מהרצפה לעמידה ורצתי אל החבית שהייתי בה. פתחתי אותה במהרה ונכנסתי לתוכה, שומעת את צעקות העובדים מבחוץ מנסים לפתוח את המטען של המטוס שאני נמצאת פה כרגע. רק התפללתי שהכל ילך חלק.
נשמעו קולות ניצחון לאחר מספר שניות והבנתי שהפועלים פתחו את המטען.
"בואו נעמיס את הדברים, חברים." אחד מהם אמר ורק קיוויתי שהם לא יפתחו את החבית שלי.
YOU ARE READING
Kidnapped
Actionפעימות לב, מחשבות תוקפות, השכחה של שעה משתייה מופרזת. אהבה אסורה, רגשות מעורבים, ערב שישי בודד באוויר הקר של עיר האורות. טראומתית, משוגעת, הזויה, פסיכית. מי יתן וכל זה יגמר. אני זועקת לעזרה. באמצע חדר חשוך, גופי פועם מכאבים, לבי פועם מאהבה. איך אפשר...
