-נקודת מבט נועה-
ברגע שאת מסתמכת רק על אחרים, שם את כבר יודעת שאיבדת את עצמך.
היי, אני נועה.
ונחטפתי.
לפני...
טוב, אני כבר לא ממש זוכרת.
די איבדתי תחושת זמן במקום הזה.
אבל כשיש קצה של אש חמימה בקור, הרוח מכבה אותה מיד..
כי אלו החיים.
וזה המחיר שצריך לשלם כדי לחיות אותם.
אני זועקת לעזרה.
באמצע חדר חשוך,
גופי כואב מכאבים, לבי פועם מאהבה.
איך אפשר לאהוב כשאת עדיין מצולקת?
ואני כבר תוהה לעצמי, האם אי פעם אני אראה עוד אור יום?
אני לא חושבת שהבנתי את המשמעות של טום בחיים שלי עד שהוא נלקח.
עבדנו על תכנית לבריחה..
ואז הם הגיעו.
האנשים שהרסו לי את החיים.
האנשים שמחזיקים אותי כאן כבר זמן אבוד ספירה.
האנשים שלבם לא מתחרט.. לרגע.
לא מגיע לי להיות כאן.
אי שם במרומים, האם אתה שומע אותי?
מה עליי לעשות בשביל שתחלצני?
מה עליי להקריב, מה עליי להגיד?
רק דמעות בודדות שנותרו להוזיל...
אני זוכרת רק שראית אותם לוקחים את טום, ושנינו מנסים להיאבק, כששומרים נפרדים תופסים את שנינו באחיזה חזקה.
אבל אותו גררו מחוצה לחדר, ואני רק זוכרת את הבד המסריח נדבק לפי, ומשם העולם החשיך והשמיע את צעקותיו האחרונות של טום שאשמע באוזניי לזמן הקרוב.
ואז, התעוררתי בחדר לא מוכר, אזוקה למיטה לא מוכרת. זה בוודאות לא היה אותו חדר שהוחזקתי בו מקודם.
"נועה, את חולמת. אל תפחדי. זה יעבור." ניסיתי לשכנע את עצמי, מנסה להרגיע את הדמעות שמזמן מאיימות לשבור את נפשי אחת ולתמיד.
"תחזור. למה אתה לא חוזר?" לחשתי והבטתי למעלה.
"מה עשיתי לך? תחזיר אותו. מה קורה פה? תן לי תקווה. אני לא מתפקדת. אבל אני צריכה. בשביל טום. בשביל דניאל.. בשביל כולם. אני אתפקד. אני אברח. רק בבקשה, תעזור לי..." מלמלתי, ספק מתפללת ספק משכנעת את עצמי.
הכתה בי ההבנה... שאני משתגעת.
אני לא יודעת מה יקרה, איפה אני, מה התאריך ומה השעה, אני יודעת שאם אשאר פה עוד גופי לא יעמוד וראותיי לא ינשמו.
לא הצלחתי לחשוב על דבר מלבד טום.
ומה הייתי נותנת בשביל שהוא יעמוד לצדי עכשיו.
אני כל כך מתגעגעת.
לחיבוקים של אריאל, לשיחות עם ארבל, אפילו להצקות של דניאל... (ה.כ: אני יודעת שזה יוצא בחרוזים, לא התכוונתי, תתעלמו)
וכמה שהייתי רוצה רק לחבק את כולם עכשיו, ולהגיד להם כמה שאני מצטערת. כמה שאני מצטערת..
ומדמדומי הזיות, חום ועצב,
ראיתי אותו.
ראיתי את טום..
עומד שם.
"מה יעזור לך לשבת ולבכות? מה יעזרו לך רחמים עצמיים?" הוא אמר לי במבטו החמים, מניח יד על לחיי ומחייך את חיוכו הנעים.
"תעשי משהו. אני מחכה לך." הוא אמר והתפוגג, ומחשבותיי הובהרו.
מה יעזור לך לשבת ולבכות?
תעשי משהו.
עכשיו אני יודעת, יש לי סיבה לחיות, אז אחיה בשבילה...
לא ידעתי איך או מתי אני אחשוב על תכנית לברוח מפה,
אבל ידעתי,
שאם אין לי אמונה,
לא תהיה תקווה.
ואם לא תהיה תקווה, לא תהיה אמונה.
YOU ARE READING
Kidnapped
Actionפעימות לב, מחשבות תוקפות, השכחה של שעה משתייה מופרזת. אהבה אסורה, רגשות מעורבים, ערב שישי בודד באוויר הקר של עיר האורות. טראומתית, משוגעת, הזויה, פסיכית. מי יתן וכל זה יגמר. אני זועקת לעזרה. באמצע חדר חשוך, גופי פועם מכאבים, לבי פועם מאהבה. איך אפשר...
