Kidnapped

אפילוג

"לא!" צרחתי. "מה עשיתם???"

ניסיתי לרוץ אליה, אך אחד השומרים תפס את ידי ומשך אותי בחוזקה אל הרצפה.
"לא!! נועה!!"

האש כבר התחילה להתפשט יותר מידי.
נאבקתי בשומר שרכן מעליי.

האנדרנלין שהיה בגופי התפשט בצורה מסחררת.
העצבים, הכעס, הדאגה.
הכל השתלט עליי.

איכשהוא, הצלחתי לחטוף את האקדח מידו של השומר ולירות לו ברגל.
לפני שהשומר השני הספיק להגיב יריתי גם לו בכתף.

רצתי מיד לנועה.
העמסתי אותה על כתפי, ורצתי במהרה אל הדלת שהובילה אל היציאה מהמבנה.

רציתי רק לרוץ מפה כמה שיותר מהר ולחלץ את נועה, אבל אביתר ואמבר עדיין בפנים.
הורדתי את נועה במהירות ובעדינות על הרצפה והורתי לה להתקדם עד כמה שהיא יכולה.
הייתי בספק שהיא בכלל יכולה.

רצתי בשיא המהירות חזרה למבנה, והעמסתי את אמבר על כתפי, מחזיק אותה ביד אחת, וביד השניה גורר את אביתר. 

לא ידעתי מה עם דניאל, אלרועי, אריאל...

לא היה לי זמן לחשוב.

לגרור את אביתר לא היה משימה קלה.

אביתר היה שמונים קילו של שרירים.

אבל אני לא משאיר חברים מאחור.

רצתי אל מחוץ למבנה, והנחתי אותם ליד נועה שהייתה נראית בהכרה מלאה, אך מלאת כאב.

"נועה.." יבבתי. "אביתר, קום!!" צרחתי בבכי. "אני לא יכול לבד!" 

--

צמרמורת עלתה בגופי כשנזכרתי ביום המתועב.

עברו שבועיים מאז אותו מקרה.

ועכשיו אני בדרך חזרה, עליתי לקבר של בן אדם שאהבתי שאף אחד לא היה רוצה שימות.

הנדתי בראשי. 

'תתרכז בנהיגה, טום,' חשבתי לעצמי. 'פשוט תתרכז בנהיגה.'

"פאק!! איך אני פאקינג אתרכז בנהיגה??? פאקינג איך!!" צרחתי, בוכה כמו ילדה קטנה.

עצרתי בשולי הדרך מהדמעות שטישטשו את עניי. "פאק!!" צעקתי והכתי את הגה הנהג, בעודי מוזיל דמעות.
גם כשנועה נעלמה לא היה לי קשה כל כך כמו היום.

כמו השבועיים האחרונים.

ניגבתי את דמעותיי. "תתאפס על עצמך, אתה לא ילדה עם קוקיות." מלמלתי בקול חלוש.
והאוטו החל לנסוע שוב.

--

"אני בבית." צעקתי לחלל הבית. "נועה?"
אמרתי בבלבול.
"נועה!" צעקתי שוב. "נועה בואי!"
היא ירדה במדרגות לאחר כמה שניות, מחבקת אותי ומנשקת אותי על שפתיי.
הפצע מהדקירה הארורה עדיין היה חבוש בתחבושת מלאת דם על החזה שלה, מבצבץ מתחת לגופיית הבית הסגולה שלבשה.
"מה קורה?" היא שאלה.