קרה לכם פעם שעברתם על אירועי הימים האחרונים...
ועשיתם השוואה בין מחשבה למציאות?
חשבתם שיהיו לכם חיים טובים.
חשבתם שהכל יסתדר.
חשבתם שהכל יהיה שגרה חוזרת, לימודים, בילויים, תחביבים ושינה.
חשבתם שתוכלו לגרום למישהו להתגאות בכם.
חשבתי שלשם שינוי, לאחר המוות של ההורים שלי, יהיה לי נחת...
מחשבה.
ואז אתם מגלים שהכל הזדיין לכם מול העניים.
הדרדרתם בלימודים.
התחלתם לשתות.
בן הזוג בגד.
רבתם עם כל מי שאכפת לו מכם.
ואז גרמתם לכולם להתרוצץ בחיפושים אחר העולם בידיעה שהם מחפשים אחר משהו שלא רוצה שימצאו אותו.
מציאות.
האם החיים שווים את מאמץ ההשקעה בסוגי הדברים הנדושים והמובנים מאליו?
האם החיים מכילים בתוכם שמחה?
עצב? זה בטוח.
מהי משמעות הנשימה שלי?
והאם שווה לי להמשיך בה?
פעם השיר של ישי ריבו, 'זוכר אני', היה השיר האהוב עליי.
הבנתי את משמעות המילים והזדהתי איתה.
וחשבתי שאשמח ככה לכל החיים.
מחשבה.
ואז הם התחילו להדרדר.
והמשפט 'לא הכל ורוד אבל הכל זה טוב' הפך בשבילי למשפט שבעצם מבסס את החיים שלי כרגע.
'לא הכל ורוד אבל הכל שחור'
שחור.. בחיי...
מציאות.
מתי זה יפסיק?
האם זה יפסיק?
או שזה בזבוז זמן ואוויר, בזבוז מחשבה והשקעה,
בזבוז שנאה ואהבה, בזבוז ידידות ועוינות?
בזבוז סבל?
או שמחה?
או פחד?
מחשבה מול מציאות.
מהי המציאות?
ולשם מה המחשבה?
ציפייה- מחשבה.
אכזבה- מציאות...
"נועה." הצליל המחוספס של השוטר שישב בכיסא שלפני נשמע, ואני מיד יצאתי ממחשבותיי, בהחלטה שאני לא חושבת היום יותר על כל מה שקרה בשעות האחרונות או בכלל.
מחשבה.
"תוכלי לספר לי מה קרה שהביא אותך לפה, חבולה ככה?" הוא שאל שאלה מובנת מאליה, ופלאשבקים חזרו.
מציאות.
"אמממ..." בקושי הצלחתי לדבר, השפלתי את ראשי.
עצם העובדה שהשפה פה היא לא שפת האם שלי, ואני נאלצת לדבר אנגלית עם מישהו שבכלל לא מכיר או יבין אותי בקושי, לא ממש מקלה על העניין.
לקחתי נשימה עמוקה.
מגיע להם לדעת.
אבל גם לי...
באתי לספר לו כל מה שקרה לי ואיך הגעתי לפה במחשבה שאני סוף סוף בטוחה ובידיים טובות שיגנו עליי, אבל כמו שאמרתי,
YOU ARE READING
Kidnapped
Actionפעימות לב, מחשבות תוקפות, השכחה של שעה משתייה מופרזת. אהבה אסורה, רגשות מעורבים, ערב שישי בודד באוויר הקר של עיר האורות. טראומתית, משוגעת, הזויה, פסיכית. מי יתן וכל זה יגמר. אני זועקת לעזרה. באמצע חדר חשוך, גופי פועם מכאבים, לבי פועם מאהבה. איך אפשר...
