Kidnapped

פרק 13- תרתי משמע

וואו השעה 12 בלילה וסיימתי לכתוב עכשיו!
מוכרחה להגיד שרציתי לכתוב פרק יותר ארוך ויש לי כרגע לאיפה להמשיך, אבל השעה לא נותנת לי וגם העייפות לא לטובתי.
חשוב לי להגיד, אני משקיעה כל כך הרבה זמן ומחשבה באיך להמשיך את הסיפור ושזה יהיה מעניין, ואם תכתבו תגובה אחת או תצביעו זה ליטרלי יעשה לי את היום.
אז אשמח❤
תהנו, פרק ארוךךךךךךך לפניכםםםם💖💖

--

השעות הקטנות של הלילה.
העניים נפוחות ושרופות מבכי.
שיר מזמור לאדוני שבמרומים,
אבל בכל זאת,
למה זה קורה לי?
לו רק יכולתי...
אבל אינני יכולה.
חובתי להתעורר לעוד בוקר הממשש יום הצפוי מראש.

התעוררתי בבהלה מקפיצה גדולה של הסירה, והבנתי שכנראה הספינה כבר הפליגה.
אני בדרך הביתה, לישראל.
סוף סוף.
כל הזמן טרדה את מנוחתי המחשבה על למה הכל היה כל כך חלק.

הכל נועד כאילו בשביל שאברח, כאילו בשביל שאמצא דרך לחזור הביתה.

כאילו מישהו תכנן את זה מראש.

עוד קפיצה.

ועוד אחת.

ניסיתי להתעלם, אבל לא היה נראה ממש שמי ששולט על הספינה הזאת יודע ממש מה הוא עושה.

שמרתי על פה חתום וניסיתי לא לזוז מידי, עד שהספינה כמעט התהפכה על צדה.

ושם הבנתי, שכנראה איין אף אחד בהגה.

והייתי חייבת לבדוק.

החלק הקטן במוח שלי צרח, 'מה את עושה, מטומטמת! ואם יתפסו אותך? מה תגידי?' וידעתי זה נכון.
אבל שאר חלקי המוח שנותרו עדיין היו בהשפעת סמים.
כמה הזריקו לי שם?

רק אלוהים יודע.

והאם אלוהים יודע

מתי אצא מכל הסיפור הזה?

קמתי והורדתי מעליי את הברזנט הלח.
התקדמתי בצעדים נדודים, כמו שיכורה.

רק אז הבנתי כמה כואב לי.

הראש שלי בחיים לא התפוצץ ככה.
ותאמינו לי, היה לי הרבה מאוד האנגאוברים.

המכנס שלי היה מלא בדם והרגל שלי פעמה מכאבים נוראיים.

אבל הכי מוזר, שהבטן שלי ממש שרפה לי, וכאבה.
ממש.

החלטתי לבדוק את זה.

הרמתי מעט את חולצתי, מגלה חתך ענק שמתפרס לאורך כל בטני באלכסון.

הוא היה נפוח, מלא בדם וכחול וירוק ו.. אלוהים ישמור.

הבטתי למעלה לשמי הלילה המוארים בכוכבים.

"אלוקים, רחם עליי בבקשה." מלמלתי והמשכתי ללכת, מחפשת את הסיפון שבו אוכל לתפוס שליטה על האונייה שלא מפסיקה להתנדנד.