Kidnapped

פרק 10- מוות

2900 מילים, אני גאה בעצמי!
סליחה שלא העלתי הרבה זמן, הנה פיצוי:)
תהנווו3>>>

--

-נקודת מבט אלרועי-

ישבנו שם, כולם עם עניים אדומות ונפוחות, עשרות אנשים שבאים להגיד מילות ניחום ולפרוץ בבכי בעצמם.

באמצע הקדיש נשברתי. לא הייתי מסוגל. וכך גם דניאל ואביתר.
ובעיקר טום.. אני לא יודע למה, אבל הוא לקח ממש קשה. כמובן שאנחנו לקחנו יותר, אבל הוא לא אוכל, לא שותה, לא מדבר. לא חשבתי שבתור חבר שלי ושל אביתר יהיה לו כזה קשה.

אבל אני לא מאשים אותו. אני יודע שבטח הם התחברו ממש כשהם היו בטרגדיה האיומה הזו.

הכל בגללם...

הם לקחו את אחותי.

אחותי מתה.

אם רק אריאל היה פה...

אולי היה מעט עידוד.

אבל איך אפשר לעודד

כשדמעות נשברות בתוכך

שוברות כל חלק בליבך

ולא משאירות מקום לאמונה.

איך אפשר להתעודד

כשאיבדת תקווה לחיים?

ואיך אפשר להמשיך לחיות

כשאתה בעצמך כבר ממזמן מת.

הגופה שלה עדיין עולה לי במחשבות..

בני זונות.

היא לא המתה היחידה פה..
אבל לפחות לאחד מהם היה לב.
מאחד מהם היה לי אכפת..
ועם אחד מהם הייתי נותן הכל בשביל להתחלף.

כי אני לא מסוגל לחיות בלעדיה, בלי אחותי הקטנה.
איפה יהיו ההצקות שלה מה תלבש ליציאה עם חברים, איפה יהיו הצעקות שלה על דניאל כשהוא מעיר אותה בבוקר וקורא לה בובי בו. גיחכתי מעצם המחשבה על כך. נזכר ברגעים היפים ששניהם היו יןרדים במדרגות, היא בצעקות והוא בצחוקים.
איפה יהיו הארוחות בוקר שרק היא יודעת להכין,
איפה תהיה העזרה שלה בשבילי במתמטיקה כשהיא בעצמה שנה מתחתיי.

איפה תהיה אחותי הקטנה?

אולי זה נגמר?
ואולי אני צריך להשלים עם זה?

עמעומי קולות העירו אותי ממחשבותיי.
"אלרועי." קולו האדיש של דניאל נשמע לידי.
"אלרועי." הקול חזר שוב, והפעם הבטתי בו ללא הבעה.
"אתה רוצה להגיד לה משהו? כולם עלו." הוא אמר ברכות.
הסבתי מבט באיטיות ונשמתי עמוק, מחליט לעלות לבמה ולהגיד מילים אחרונות לאחותי.

"אני יודע שאת שומעת, אני יודע שאת רואה, אני יודע שאת נושמת." אמרתי לאחר שלקחתי נשימה עמוקה.
"אני רק מקווה שזה במקום טוב יותר, ששם הסבל שלך לא יהיה בזבוז של זמן. אני מצטער נוני, אני מצטער שלא הייתי שם בשבילך. שלא ניסיתי מספיק. היית קורבן השלכות מעשיי ההורים שלנו." לקחתי נשימה.