חד משמעית אחד הפרקים האהובים עליי והחשובים לסיפור.
רציתי להגיד כל כך תודה לתגובות וההצבעות ולקוראים שעלו ועולים! במהירות כזו מטורפת, כמה זה משמח אותי!
ליטרלי תגובה אחת ואז עד אחת עשו לי את היום.
יאללה תראו נוכחותתתת🙌🙌🙌
--
אני חושבת שבחיים לא הרגשתי כזו מתוסכלת.
הצלחתי רק לראות שאנחנו במסלול ענק, כזה שנועד למטוסים.
לאחר שעה של בערך שעה שהייתה סיוט גמור, בהתחשב בעובדה שלא הייתי חגורה לכלום ופצועה מכדי לזוז, כך שלא יכולתי לתפוס במשהו ורוב הנסיעה עברה בהיטלטלויות.
כל הזמן הדוד האהוב שלי דיבר בטלפון, הוא היה נשמע נורא מבולבל.
שמעתי מילה אחת על ישראל, אולי הם מתכוונים סוף סוף להחזיר אותי לשם?
אני לא יודעת.
רק מקווה.
אני שונאת את העובדה שאני לא מצליחה לעשות כלום.
אני שונאת את העובדה שאני רחוקה מכולם, ושאני כזאת חסרת אונים.
מה הלאה?
"אני לא מבין את ההחלטה שלך, לואיס. אני חושב שאתה טועה בגדול. אבל אם אתה אומר, כך נעשה." הדוד האהוב שלי אמר לטלפון.
הוא מילמל עודנכמה מילים שלא הצלחתי לשמוע, והשיחה נותקה.
הוא הוציא אותי מהאוטו הגדול והחל להתקדם במהירות.
הכאב ברגליים שלי היה נוראי, אבל כבר יכולתי להרגיש אותן, מה שלא היה יותר טוב אלא הרבה יותר מייסר אבל נתן לי את היכולת להתקדם בלי שאיזה דוד ארור יתפוס לי בתחת.
הוא עצר בתחילת סולם המטוס הקטן והלבן שהיה מולנו, והתחיל לדבר עם כמה בריונים מגודלים שעמדו ליד הסולם.
לאחר כמה מלמולים שכבר הייתי חלשה מכדי לפענח, אחד הבריונים התקדם אליי והדוד האהוב שלי הרפה את אחיזתו.
הבריון תפס בי, בעדינות מפתיעה ביותר.
לא ציפיתי שאחרי המון זמן שאני רגילה למכות מישהו יהיה באמת עדין איתי.
ואז הוא קירב לפניי חתיכת בד מסריחה.
הכתה בי ההבנה.
"לא... אל..." ניסיתי להגיד הכי חזק שיכולתי, ניסיתי לצרוח, ניסיתי להיאבק.
אבל הקול היחיד שיצא לי היה לחישה צרודה.
הוא הצמיד את הבד לפי,
ואני כבר ידעתי מה עומד לקרות.
אז לא ניסיתי לעצור נשימה.
נשפתי את החומר, נותנת לו להשפיע עליי, פשוט לסיים עם זה וזהו.
הרגשתי את עצמי מתנודדת, ומצאתי את עצמי בין הידיים הגדולות של הבריון כשהדבר האחרון שראיתי היה את הפרצוף המכוער שלו ממצמץ.
ומשם, כבר אפשר לנחש באיזה צבע נצבעו העניים שלי.
התעוררתי כשאני מרגישה את הבטן שלי קופצת.
למרבה ההפתעה, הרגשתי שאני שכובה על משהו נוח.
זה משהו שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן.
YOU ARE READING
Kidnapped
Açãoפעימות לב, מחשבות תוקפות, השכחה של שעה משתייה מופרזת. אהבה אסורה, רגשות מעורבים, ערב שישי בודד באוויר הקר של עיר האורות. טראומתית, משוגעת, הזויה, פסיכית. מי יתן וכל זה יגמר. אני זועקת לעזרה. באמצע חדר חשוך, גופי פועם מכאבים, לבי פועם מאהבה. איך אפשר...
