גבירת המאפיה

פרק 6 ❤︎

״תתחרחק ממני!״ אמרתי בחצי צעקה. הוא גרר אותי לשירותים בבית של אחד האנדרבוסים. אני לא מאמינה שהוא עושה את זה באירוע. למה אף אחד לא עובר כאן?
״תדברי חלש יותר,כלבה.״ הוא נהם ופתח את הריצ׳רץ׳ של השמלה שלי. ״אני לא רוצה לעשות את זה יותר.״ אמרתי ונשכתי את שפתי התחתונה.
״טוב שלא שאלתי אותך.״ זה כבר יותר מידי. שנתיים מזוינות שבהן הוא מתעלל בי. ״אני אצרח.״ הוא גיחך. ״לא, את לא.״ צעקתי הכי חזק שיכלתי אבל זה היה רק לשתי שניות כשידו החזיקה בחוזקה בצווארי וציפורניו ננעצו בעורי. אני לא מצליחה לנשום. הוא קירב את פניו לפניי ולחץ חזק יותר על צווארי עד שחשבתי שאני הולכת להתעלף. ״הזהרתי אותך.״

קמתי מכוסה בזיעה וליבי דפק בחוזקה. מיד שמתי את ידי מסביב לצווארי אבל לא היה שום יד אחרת. סיוט. הפעם ראיתי את הפנים טוב. הן לא היו מטושטשות והזיכרון הרגיש כאילו אני בתוך הרגע. ניסיתי לקחת נשימות עמוקות אבל לא הזזתי את ידי מצווארי. פחדתי שאם אוריד אותה, היד האחרת תחזור. תזוזה לידי גרמה לי להסתכל לשמאלי. דריו. ניו יורק. נישואים.

הוא מיד הושיט יד לאקדחו. ״מה קרה?!״ הוא נהם בקול צרוד משינה בזמן שכיוון את האקדח אל הדלת. כשלא עניתי הוא הסתובב והביט בי אבל לא הוריד את אקדחו. ״לילה?״ אחרי דקה הבנתי שהוא אמר משהו ולאט לאט הורדתי את ידי מצווארי.

״מה?״ אמרתי בשקט.
הוא הדליק את מנורת הלילה והניח את אקדחו, כנראה הבין שאין תוקפים.
״מה קרה?״ הוא שאל שוב.

״מה השעה?״ התעלמתי משאלתו. אני לא יכולה לספר לו על הסיוטים שלי, מספיק מה שהוא עשה לקאלום. אני לא רוצה שירגיש מחויב לעזור לי. אני יכולה להתמודד לבד.

הוא הרים את הטלפון שלו מהשידה ולאחר רגע הניח אותו שוב.
״ארבע וחצי.״ הוא כיווץ את גבותיו והמשיך להביט בי.