גבירת המאפיה

פרק 32 ❤︎

נקודת מבט: לילה.
הנשיקה הייתה מלאת רגש ובכל הדברים שלא אמר.
כל הדברים שכנראה, לא אמר אף פעם לאף אחד.

איך הורים לא אומרים לבן שלהם שהם אוהבים אותו?
אפילו לא פעם אחת?

הוא לא סיפר לי את זה, אבל זה הגיוני אם חושבים על זה. הוא הרי אמר ״אף אחד״.

יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לשאול אותו עכשיו, אבל אני לא אשאל אותו. גם אם אני ממש רוצה לדעת, זה לא הזמן המתאים.

אבא שלו לא היה אדם טוב ולא טרח להסתיר את התנהגותו אפילו בפומבי, אז הוא בטח לא היה אב חמים ואוהב במיוחד.

הדחף להגן על הילד שסבל ועל הגבר המצולק שלא יודע איך להודות ברגשותיו חזק מתמיד עכשיו.

״דריו.״ לחשתי כששפתינו התנתקו.

הוא הרים מבט ישנוני אליי ופגש בעייני.

״כן, אהובה?״ לחש ושם החיבה העלה בשנייה חיוך על פניי.

״אני.. אני שמחה שסיפרתי לך.״ אמרתי והסטתי את מבטי מעיניו החומות הכהות, שכרגע נראות שחורות, לפתע ביישנית.

זה בסדר שהוא לא אמר שהוא אוהב אותי בחזרה, הזכרתי לעצמי.
הוא פשוט לא יודע איך.

שלוש מילים שמחזיקות בכל כך הרבה כוח.

שלוש מילים שכל אדם צריך לשמוע.

והוא, הגבר הזה שמולי.
עם השיער השחור המלא, הזיפים המטופחים, העיניים השחורות שמלאות ברגש והבטחות, הצלקות על גופו מדברים שעבר.

הוא לא שמע את המילים האלו, לפניי.

״גם אני שמח שסיפרת לי.״ הוא אמר ולפתע נראה לחוץ.
אני שמחה שהוא לא מרסן את רגשותיו לידי ושם את ה״מסכה״ שמראה לשאר האנשים.
אני שמחה שהוא מאפשר לעצמו להיות פתוח איתי, גם אם זה קשה לו.
זה חשוב לי כל כך.
הפתיחות הזאת איתו, האופן שבו הוא לא מסתיר את רגשותיו ממני.

הוא חשוב לי.

״לילה.״ הוא התחיל להגיד אבל נראה לא בטוח.

״זה בסדר. אני יודעת.״ הרגעתי אותו. הוא עזר לי כל כך הרבה. המעשים שלו מראים הכול. אומנם שלושת המילים האלה כל כך חשובות ומשמעותיות, אבל אני יודעת שהוא יגיד לי אותן. גם אם לא עכשיו.

אבל זה בסדר. אני אחכה.

אני אחכה כמה זמן שהוא צריך שאני אחכה.

״את בטוחה?״ הוא שאל וכיווץ את גבותיו, קולו היה מלא בדאגה.

״כן. אתה היית ועדיין כל כך סובלני ומכיל, אין מצב שאני לא אעשה את אותו הדבר בשבילך.״ אמרתי והקלה התפשטה בפניו היפות.

הוא חייך אליי חיוך אסיר תודה ונישק את אפי, זוכה לצחקוק ממני.

המחווה הקטנה והחשובה גרמה לי להסמיק ופרפרים התפשטו בבטני.

לאחר כמה שניות, פרצופו הרצין והתחלתי לדאוג.
״מה?״ שאלתי בקול שקט ודואג.

״אני,״ הוא פתח ונראה כאילו הוא צריך עוד רגע להקל את מה שהוא עומד להגיד. כאילו קשה לו לנסח את המילים, וזה מכאיב לו שהוא לא יכול.

״זה בסדר. אתה לא צריך להגיד את זה עכשיו.״ אמרתי והחזקתי את פניו בכפות ידיי.

הוא התנשף ולא הפסיק קשר עין כשהמשיך את משפטו,

״אני אגיד לך כל מה שאני מרגיש כשאני אהיה מסוגל. אני מבטיח.״ דריו אמר ונראה כאילו יש כל כך הרבה דברים שרצה להוסיף, אבל נשאר שקט.

ואז זה נקלט. דריו הודה בחולשה. הקאפו החזק של ניו יורק, הרוצח האכזרי חסר הרחמים, האיש ששולט באלפי אנשים נאמנים רק בגיל 23, האיש שגנב את ליבי ללא רשות.

הודה בחולשה. מולי.

לא שאני חושבת שרגשות זה חולשה, ההפך.
אני חושבת שגברים מהמאפיה שמסוגלים להודות ברגשותיהם הרבה יותר חזקים מאחרים שרואים רגשות בתור דבר רע.

אבל זו לא דרך החשיבה של הגברים בעולמנו.

זו כנראה גם לא דרך החשיבה של דריו.

נישקתי את שפתיו במתיקות וחייכתי אליו.

״אני אזכור את ההבטחה הזאת.״