גבירת המאפיה

פרק 23 ❤︎

עטפתי את צווארו של דריו בידיי והוא הטה את ראשי הצידה בעזרת ידו, מעמיק את הנשיקה. גנחתי אל תוך פיו ודחפתי אותו אחורנית עד שהוא נשכב על הספה.

התיישבתי מעליו ומיקמתי את רגליי משניי צדדיו.
החלקתי את ידיי במורד החזה שלו והרגשתי את שרירי הבטן שלו מתכווצים תחת הבד.
דריו גנח אל תוך פי וסחררתי את לשוני סביב לשונו.

כשהגעתי לקצה חולצתו משכתי בה בין אצבעותיי בבקשה אילמת.
דריו מיד הבין, ניתק את פיו מפי, והעביר את חולצתו מעבר לראשו, זורק אותה אל הרצפה.
תפסתי בראשו משני צדדיו בכפות ידי ובדיוק כשהצמדתי את שפתיו לשפתיי, צחוק נשמע ברקע.

״וואו,, עזבנו אתכם לעשר דקות וזה מה שאתם עושים?״ ניקו שאל בין צחקוקים.

מיד קפצתי ממקומי על דריו ונעמדתי, בזמן שהוא שלח את ידו אל חולצתו.
למה הוא חייב להראות כל כך טוב כשהוא עושה את זה?

״ניקו!״ אדריאנה הסתכלה עליו בכעס ודחפה אותו, מה שלא תרם בכלום חוץ מלגרום לו לצחוק חזק יותר.

הוא תפס את בטנו בשתי ידיו ופניו האדימו מעט.
״וואי— פאק— זה קורע. אדריאנה, הפרצופים שלהם!״ הוא אמר והרים את מבטו אל דריו, שנראה כאילו הוא רוצה להוריד לניקו את הראש.

האיום במבטו של דריו כמובן, לא השפיע על ניקו ורק גרם לו להתגלגל מצחוק. אדריאנה גם צחקה עכשיו, ושמה את ידה על פיה כדי להסוות את זה בתור שיעול.

״תשתקי.״ אמרתי לאדריאנה כשחיוך מעוות את פניי.
״את אפילו מוצאת את זה מצחיק! דיי, אל תכעסי עליי.״ אדריאנה אמרה.
״אוקיי, בואו נלך לאכול ונשכח ממה שראינו.״ אמרתי וניגשתי אל הדלת.
״את כל כך הולכת לספר לי את כל מה שפספסתי מאז שעברת לפה.״ אדריאנה לחשה או צעקה כשפתחתי את הדלת.

כשנכנסנו למסעדה קרובה לבניין הדירות, אדריאנה משכה אותי לשולחן רחוק. כשדריו וניקו החלו לעקוב אחרינו, אדריאנה הסתובבה אליהם ונענעה בראשה.
״אתם תשבו שם.״ היא אמרה והצביעה על שולחן מרוחק יותר.
״רחוק מידי.״ דריו אמר ולא היה שום טון ויכוח בקולו.
אדרי הרימה את ידיה באוויר, כאילו הוא מחזיק אקדח או משהו.
״בסדר, אלוהים, אבל תשבו לפחות שלושה שולחנות מאיתנו.״
דריו נאנח אבל בכל זאת הנהן.

אני ואדרי התיישבנו בשולחן מרוחק ומלצר מיד ניגש אלינו. אין לי מושג איך הוא שם לב אלינו, אבל הוא כן.
״מ-מה תרצו?״ הוא גמגם. היה לו שיער חום בהיר שהיה קצת מבולגן ועיניים ירוקות. הוא הביט בנו, ואז מבטו עבר אל הצד.
לא. לעזאזל, דריו ישב במרחק שלושה שולחנות מאיתנו, ונעץ מבט זועם שנראה דומה למבטו של ניקו. הם לא דומים במראה, שיערו של ניקו מעט בהיר יותר ועיניו ירוקות.

כשהאוכל שלנו הגיע, פסטה שמנת בשבילי וסלט יווני בשביל אדריאנה, מבטה הרצין.
״הוא טוב אלייך כמו שסיפרת לי בטלפון? או שפחדת להגיד יותר?״ אדריאנה אמרה והחזיקה את המזלג שלה חזק כל כך עד שמפרקי אצבעותיה הלבינו.
״אדרי, את לא אמורה אפילו לשאול אותי אחרי מה שראית. אני בסדר.״
אמרתי והכנסתי ביס מהפסטה החלומית הזאת אל תוך פי. אלוהים, אני צריכה לשלוח לשף סלסלת פירות.

״כן, מה בדיוק ראיתי?״ היא שאלה והרימה גבה.
״שני אנשים בוגרים ונשואים מתנשקים.״ אמרתי והסמקתי מהמחשבה על מה שקרה. הטעם שלו, ההרגשה הבטוחה בזרועותיו.
אני מרגישה בטוחה איתו.
״את מסמיקהה!״ אדריאנה אמרה בחולמניות והכניסה ביס מהסלט לפיה.
״זדייני.״ רטנתי.
״לא, אבל את תעשי את זה בקרוב.״ אדריאנה אמרה, וקפאה לאחר מכן.
״אני מצטערת, לא התכוונתי—״ היא הוסיפה אבל קטעתי אותה כששמתי את ידי על ידה.
״בואי לא נדבר על זה?״ אמרתי.
היא הנהנה ואשמה עיוותה את פניה.
״אני רצינית, אני לא רוצה שזה יהרוס לנו את היום.״
״אוקיי.״ היא אמרה והנהנה שוב.

״אז, איך רומן?״ שאלתי, מנסה להעביר נושא. למזלי, אדריאנה הבינה את הרמז.
״הוא.. בסדר. עובד יותר מאז שעזבת.״ אדריאנה אמרה ולגמה מכוס המים שלה.

״ואיך אמא ואבא?״ שאלתי והזזתי חתיכת פסטה מצד לצד בצלחת. לא דיברתי איתם מאז שעזבתי. כעסתי עליהם כל כך אחרי החתונה, שאפילו לא חשבו לשאול אם אני בסדר ובטוחה. ואפילו עכשיו, אף אחד מהם לא ניסה לדבר איתי חוץ מכמה הודעות. אפילו לא שיחת טלפון.
״אבא? אותו הדבר. אמא, לעומת זאת, משוויצה לכל בן אדם חשוב שמבקר את אבא שאת נשואה לקאפו של ניו יורק.״ אדריאנה אמרה וכיווצה את אפה.

נאנחתי והעברתי יד בשערי.
״ואיך את?״ שאלתי והכנסתי חתיכת פסטה אל פי.
״מתמודדת.״ היא אמרה וראיתי שהיא לא רוצה שאני אשאל עוד שאלות, אז לא שאלתי.

אדריאנה כחכחה בגרונה והביטה הצידה. לא הייתי צריכה לשאול על מי היא מסתכלת לפי ההבעה החלומית על פניה.
״הוא ממש יפה.״ היא אמרה והסיטה קווצת שיער למאחורי אוזנה.
״כאילו, יפה גברי.״ היא הוסיפה.
הבטתי בדריו ונשכתי את שפתי התחתונה. הוא ממש טוב אליי, ואני.. אני רוצה להתאים לתפקיד החדש בחיי. אשתו של הקאפו. למרות שאני לא ממש בטוחה שאני אצליח להיות מכובדת אל רוב האנשים.
דריו וניקו דיברו, הבעת פניהם זהה. קרירה. בלתי נגישה.
אבל עדיין, לא יכולתי להסיט את מבטי.

״הם דומים, בדרך שלהם.״ אמרתי וחייכתי.
״כן.״ אדריאנה הסכימה.